את משפחת דהאן מאשדוד מזהים מרחוק. האב ירון, 41, מתקדם לעבר בניין קונסרבטוריון אקדמא כשששת ילדיו מקיפים אותו. הבן עמית, 10, בראש, מלא באנרגיה ושמחת חיים. אחריו הבכורה, טליה, 14, אורי, 13, אביה, שמונה ומיקה הקטנה, בת הארבע.
בזרועותיו של האבא הבן הצעיר בן השלוש, אימרי, הידוע בכינוי “אמיו”. האמא, לירון, מצטרפת מאחורי ילדיה הממהרים לאחר שהחנתה את הוואן שבו כולם הגיעו יחדיו.
הדהאנים הם משפחה יוצאת דופן. כל ילדיה הגדולים לומדים באקדמא ומנגנים. טליה על הגיטרה, אורי בתופים, עמית בסקסופון ואביה בפסנתר. גם השניים הקטנים מראים התעניינות גדולה ועתידים ללמוד במסלול הצעיר של בית הספר למוזיקה. אורי, עמית ואביה החלו את לימודיהם עוד לפני שנתיים, וכעת מתחילים את שנתם השלישית בעוד טליה החלה את לימודיה בשנה שעברה.
ארבעה מי יודע
“התעניינות במוזיקה מתחילה בגיל מאוד צעיר”, מסבירה טליה. “זה לא משהו שמתחיל ישר כשאתה לומד לנגן. כשאתה ממש אוהב מוזיקה זה סוג של תחושה חזקה, קשר חזק שמחזיק אותך בבטן. אני רוצה להשקיע ולהתפתח בתחום הזה”, היא מוסיפה.
“אני מקשיבה לאמנים שונים, למשל שון מדנס, שאני מאוד מתחברת למוסיקה שלו. עכשיו כשהתחלתי לנגן הקשר שלי לזה רק התחזק”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
“הארבעה” כפי שמכנים אותם כאן, מופיעים יחדיו גם בהרכב המוזיקלי והם גם חברים במקהלה הצעירה של הקונסרבטוריון – “זמירי הים” שמה. טליה ואורי בקולות גבוהים ועמית ואביה בנמוכים. בעבר, לפני תקופת הקורונה, הופיעו יחדיו על הבמה באירועים שונים באשדוד ומחוצה לה.
האב, ירון, עו”ד במקצועו, הוציא בשנת 2013 אלבום ראשון של שירים שהקליט, שבו הוא גם שר ומנגן. מאז הוא החזיר את החלומות המוזיקליים שלו למגירה. את השירים שלו הוא החליט להסיר מהרשתות ובמקום זאת עבר להתמקד בהצלחת ילדיו בתחום. “היום אני מבין שכל מה שעשיתי היה בשבילם”.
משפחת דהאן בהרכב מלא צילום אסף ליבוביץ'
בחירת הכלי עבור ילדי המשפחה הייתה סוג של טקס. בבית הספר הציגו בפניהם את הכלים השונים והם בחרו את הכלי שמעניין אותם יותר. “לאבא היה חשוב שלכל אחד מאתנו יהיה כלי שונה”, מדגישה טליה. “אני ידעתי שאני רוצה לנגן בגיטרה מההתחלה, אבל היה לו חשוב שזה יישאר מגוון”.
הילדים מספרים כי בהתחלה אביה הודיע שהיא מתכוונת גם ללמוד לנגן בתופים כמו אחיה אורי, אך בסוף האב ירון הניע אותה מכך, בכל זאת, פסנתר הוא כלי פשוט יותר לילדה בת שמונה. השנה לאחר שכבר התמקצעו יותר בכלי בו הם מנגנים חלק מהילדים שואפים להרחיב את תחומם המוזיקלי. טליה מתחילה שיעורי פיתוח קול ועמית, שמתגאה ביכולתו לזכור תווים בעל פה, מוסיף לשיעוריו את הפסנתר.
“החלום שלי זה להיות מפורסם!” מצהיר עמית בהתרגשות, “אני רוצה להופיע על הבמה עם הסקסופון בכל העולם, שתהיה לי להקה”, הוא לא מהסס להפליג בשאיפותיו, “אני רואה אותנו ביחד על הבמה”.
גם טליה כמותו שואפת לתהילה. “אני רואה את עצמי זמרת בינלאומית, זאת השאיפה שלי. אני רוצה להיות אמן שיכול לנגן על כמה כלים, אני לפחות עוד רוצה ללמוד לנגן על פסנתר בנוסף לגיטרה”.
אפשר שהחלום שלהם למעשה עוד עתיד להתממש השנה. במסגרת חינוכם המוזיקלי מתכוונים הילדים להפוך להרכב רשמי, שבו כל אחד ינגן על הכלי שלו וטליה גם תשיר, בשאיפה להופיע בארץ ואפילו באירופה בקיץ הבא. “עדין לא החלטנו על איזה סוג מוזיקה אנחנו נעבוד כלהקה, אנחנו פתוחים לכל הסגנונות”, אומרת טליה. “אני מאוד מתחברת לפופ אמריקאי. בבית אנחנו פתוחים ממש לכל הסגנונות – ממזרחית ועד פופ וג’אז”.
“שילמדו ללכת עם החלומות שלהם”
“הם הילדים הכי עסוקים במדינת ישראל לדעתי”, אומר ירון. “יש להם לוז ברמה יומית ואין להם זמן לנשום. מהחזרה מבית הספר ועד שמונה בערב, הם בשיעורים ותרגולים”. מבחינתו זהו היתרון המרכזי בחינוך המוזיקלי של אקדמא – הלמידה לא עוצרת אף פעם.
דהאן: “זה הכל בתוך העטיפה של אקדמא. זהו אחד הדברים הטובים שהמקום מציע. כשילד מגיע ללמוד כלי מלמדים אותו את התיאוריה – שעה שבועית בה הוא לומד הכל על מוזיקה ברמה התאורטית, והוא מתחבר למקהלה ותזמורת עם עוד כלים”.
מבחינת עמית, מדובר במשוואה פשוטה: “יש לנו זמן לזה כי זה חשוב לנו ואנחנו אוהבים את זה. כשאני מסיים את השיעור באקדמא אני הולך הביתה ומתאמן על שירים שהמורה נתן לי ואחר כך אני מתאמן על שירים של זמרים”.
אך המסגרת ההדוקה לא באה ללא לחץ, הם מודים. רצף הלמידה והאימונים לצד שאר עיסוקי הילדים מציב לחץ מסוים, אך הם מאמצים את המוטו המשפחתי, “אם התחלת תסיים עד הסוף”.
ירון מזכיר ויכוח שהיה לו ולאורי סביב הנגינה בתופים בתחילת לימודיו. “בהתחלה היה לו קשה והוא היה מתוסכל וביקש להחליף כלי, אני התעקשתי שימשיך וינסה. זה נהפך לממש ריב בינינו, והוא זרק את מקלות התופים לפיר של הפח”.
היום, אורי דבוק לסט התופים שלו, והוא הכפיל את זמן תרגוליו. “אני אוהב את התופים, זה מכניס אותי לקצב”, הוא מעיד. טליה מוסיפה כי למשמעת הלימודית יש ערך נוסף בשאר התחומים בחייה: “אתה לומד לדעת להתמיד ולעשות מה שצריך כדי להצליח”.
“זה לא משנה אם הם יהיו מוזיקאים בסוף או לא”, מסביר ירון את המטרה מאחורי המשמעת והצפיות מילדיו אותה הוא מכנה “חינוך סובייטי” – “משנה לי שהם ילמדו מזה ללכת עם החלומות שלהם, להתמיד ולא לוותר. לילדים ונוער יש הרבה זמן פנוי וזה שואב לתוכו הרבה שטויות – טלוויזיה, מחשב, הטיקטוק של הדור של היום. הם לומדים למלא את הזמן הזה, לנצל את המשאבים של עצמם, הם לומדים לשבת ולייעל את היכולות שלהם”.
ירון מסביר שהכלי האמיתי שבסוף רוכשים ילדיו הוא לא הכלי המוזיקלי אלא הכלי הפנימי, שמכוון אותם למען מטרותיהם האישיות, בלי דיחוי ובלי ספקות בעצם, נטו התמדה וכוח רצון.
“הרוב מחפפים”
“אפשר לראות שהיום אנשים לא ממש מביעים התעניינות במוזיקה, גם מי שכן – הרוב מחפפים ולא מתייחסים לזה ברצינות”, קובעת טליה, ואחיה מצטרפים אליה בהסכמה. “אני לא מכירה הרבה בגיל שלי שמנגנים וחבל כי כלי נגינה זה מתנה לכל החיים. עכשיו אתה לומד, קצת קשה לך, אבל אתה משתפשף וזוכה במתנה, זה לא משהו שאתה יכול לשכוח ממנו. זה די עצוב שאנשים לא בוחרים להשקיע יותר, אבל בשביל זה אנחנו כאן”.
הם גם שרים. במקהלת “זמירי הים”
צילום: ירון דהאן
אף על פי שמדובר בילדים שאפתנים, הם מתעקשים כי הלמידה לא הציבה אותם בתחרות זה מול זה. “אני לא מרגישה שיש משהו כזה”, אומרת טליה. “אנחנו מנגנים בכלים שונים”, מחזק אורי.
עם זאת, כמו כל משפחה, הם מסבירים שעדיין יש מריבות, גם במהלך התרגולים. “לפעמים כשאני עושה שיעורים אני שומעת את עמית מנגנן ואני צועקת ‘עמית מה זה הרעש הזה’”, אומרת טליה בצחוק. “אבל אנחנו לומדים לגשר על הדברים האלה”.
הקונסרבטוריון באשדוד פועל מזה 54 שנים ומגדל תחת כנפיו דורות של מוזיקאים מוכשרים, רבים מהם משתתפים במופעים ותחרויות ברחבי העולם. בית הספר נתמך באופן רציף על ידי עיריית אשדוד ומשרד החינוך אשר גם מסייעים להענקת מלגות לימוד עבור תלמידים מוכשרים שהוריהם מתקשים.
“חשוב להודות לשני הגופים כי בלעדיהם לא היינו קיימים”, אומרת מנכ”לית אקדמא יאנינה קודליק. “לא כל קונסרבטוריון נתמך על ידי המשרד וגם לא כל עירייה תומכת בבתי ספר למוזיקה בשטחה. בנוסף, דוד בן מנחם יושב ראש ההנהלה, הוא אוזן קשבת עבור צרכי בית הספר” היא מוסיפה.
מנכ"לית הקונסרבטוריון ויו"ר הוועד המנהל, יאנינה קודליק ודוד בן מנחם. צילום: חן בוקר
בעיניה של קודליק משפחת דהאן היא משפחה לדוגמה: “אלו הורים שמבינים את החשיבות של חינוך מוזיקלי ואת היתרונות שלו, הורים שמפתחים את הילדים שלהם ונותנים להם כיוון וגם תעסוקה”.
לתפיסתה כל ילד המקבל הדרכה מקצועית, מסוגל ללמוד לנגן הכל. “זה תלוי קודם במוטיבציה ויחס מהבית. אני אומרת שהדרך להצלחה היא תמיד סוג של משולש – למעלה הילד ומתחת המורה וההורה. אם יש את כל אלה, זה נועד להצלחה”.
“כשמגיע ילד אני קודם שואלת אותו מה הוא רוצה, מה הוא אוהב”, מסבירה קודליק. “אנחנו מתחילים עם הילד, אנחנו צריכים ללכת יחד איתו, להבין למה הוא יותר מתאים לו”. בעיניה לחינוך מוזיקלי יתרונות רבים כשמדובר בפיתוח מוחות של ילדים צעירים, החל מחידוד הזיכרון, יכולות קוגניטיביות וביצועיים מוטורים – “ילדים שלומדים מוזיקה בדרך כלל מראים תוצאות טובות בעוד תחומים כי זה קודם כל פיתוח אופי”.
בצוות הקונסרבטוריון ישנם כ-60 מורים אקדמאיים לפסנתר, כלי קשת, כלי פריטה, כלי נשיפה, כלי הקשה, ופיתוח קול. חלק מההורים הם בוגרים של המסלול שכיום הפכו למורים בעצם.
המסלול העיקרי של בית הספר מיועד לתלמידים מגיל 6 עד 18, כלומר מכיתה א’ עד סיום לימודיהם והגשה לבגרות במוזיקה בכיתה יב’ כחלק מתכנית הבגרות של משרד החינוך. לצד כך בית הספר מפעיל עוד שני מסלולים: מסלול לגיל הרך, מחלקת “תרום כלי” מגיל 3 עד 6, ומסלול בוגרים לגילאי 19ומעלה, לאנשים שמעוניינים לפתח ולרכוש יכולות מוסיקאיות נוספות.
מערך ההרכבים הביצועיים באקדמא כולל תזמורות כלי נשיפה, תזמורות כלי קשת, מקהלות, מגוון הרכבים: תזמורת ביג בנד, כלי מתכת, הרכבי ג’אז מגוונים, הרכבים קאמריים קטנים וגדולים המנגנים במגוון כלים. התזמורות, המקהלות וההרכבים של בית הספר מוזמנים להופיע בטקסים ובאירועים בארץ ובחו”ל כמו גם בפסטיבלים מוסיקליים יוקרתיים בינלאומיים.
