הוא מתקרב ומתרחק
חמקמק ומסתורי
נראה קל להשגה
אך לעיתים בלתי אפשרי
לפעמים הוא קופץ לבקר אצלנו
סתם בלי סיבה
לפעמים הוא מגיע אלינו
אחרי מאמץ והשקעה רבה
כל חיינו אני עסוקים ברדיפה אחריו
אנחנו חוצבים בעבורו מתחת לאדמה
מגששים מעבר לכל פינה
עד סוף העולם הגענו בחיפושינו
כשכל הזמן הזה הוא היה חבוי בתוכנו –
האושר שבליבנו.
את השיר החכם הזה כתבה לא אחרת מהודייה טפירו ילדה בת 13 שלומדת בכיתה ח’ באולפנא על שם הרב שאולי באשדוד. לפני שבוע היא שלחה לי ב-23:00 בלילה את השיר שיצא לה תוך כמה דקות, וכתלמידתי לשעבר רצתה לדעת מה חוות דעתי.
הודייה טפירו צילום סלפי
כמובן שאמרתי לה שזה שיר מושלם. ומעבר לזה השיר הזה נתן לי השראה לכתוב על אושר ולא על מצוקה, על שמחה ולא על עצב, על אחווה ולא על בדידות.
כל הרעות החולות הללו הממלאות את חיינו בתקופת הקורונה, הסתלקו כשקראתי את השיר הזה. הודייה עשתה לי בית ספר, תודה הודייה.
רבים תוהים מהו השיעור שלנו בתקופת הקורונה, מה זה בא ללמד אותנו. נדמה לי שהשמחה הפנימית, בלי קשר למציאות החיצונית, היא מה שאנחנו צריכים ללמוד.
הסגר של הגל השני שיבש לי את האושר שבלב, הייתי לבד בראש השנה, זה לא תרם לי לתחושת השמחה והעליתי על הכתב הרהורים קודרים. שרדתי את הגל הראשון אבל הגל השני שבר אותי. התקשיתי לשמור על האושר שבלב. ממש כמו שאמרה לי מימי עזריאלי, המרפאה ההוליסטית, עליה כתבתי בערב ראש השנה, שהשמחה הפנימית החזיקה אותה מעל פני המים גם כשעברה תקופות קשות ביותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
קשה להסביר את זה אבל התחושה הפנימית לא תלויה במציאות החיצונית, אלא בתודעה הפנימית. אני חושבת על אנשים בתקופת השואה, על יאנוש קורצ’אק שהלך עם הילדים אל מותם, אני חושבת על אתי הילסום, (צעירה הולנדית שיומנה פורסם אחרי מותה במחנה ריכוז) שיכלה להינצל והעדיפה ללכת בשמחה פנימית עם היקרים לה אל מותם. אני חושבת על מירית הררי שלנו ששמרה על אושר פנימי ותמכה באחרים עד הרגע האחרון.
לכאורה זה נשמע נאיבי לדבר על אושר שבלב בתקופה כל כך קשה, זה יכול להיתפס מנותק, לא שייך, לא ריאלי ועוד. כשאין לאנשים מה לאכול איך אפשר לדבר על האושר שבלב? אבל הודייה כתבה את השיר דווקא עכשיו בתוך אווירת הנכאים.
באינטואיציה שלה כנערה צעירה היא הצביעה על האפשרות הטובה, על הנכס שלא עולה כסף ושכדאי לאחוז בו כדי להתמודד עם הקשיים מסביב. אמא או אבא שמאבדים את החיוך כלפי ילדיהם יעברו גיהינום בבית אם יוציאו את כל המרירות על הילדים ולא יחפשו דרכים להתאזן. אפשר לשאוב כוח מהילדים, יש להם מרכז בריא שאפשר ללמוד ממנו.
שאלתי את הודייה איך נוצר השיר והיא אמרה: “זה היה פרץ של השראה, ישבתי עם המשפחה שלי בסלון ופתאום הרגשתי מין רצון כזה לכתוב משהו, אז הלכתי לחדר, וכתבתי את זה”.
השיר הבשיל בתוכה באופן טבעי. הודייה היא נערה שמחוברת לרגשותיה, כשהיא כועסת היא אומרת שהיא כועסת. כשהיא מאושרת היא מדווחת על האושר שלה. אני עוקבת אחריה כבר למעלה משלוש שנים ולמדתי ממנה המון.
אמנם הייתי המורה שלה בסדנת כתיבה, בבית ספר ממ”ד הקריה, כשהייתה תלמידת כיתה ד’, אבל אני רואה בה את המורה הקטנה שלי. לכן חשוב לי לחלוק איתכם, קוראי היקרים, את התובנה שלה. שיר הוא רק קצה הקרחון, הוא מעיד על תהליך רגשי שהבשיל. זה מאפיין גם את השירים שכתבה בעבר וחשפה בפניי.
בעבודתי כמנחת תהליכי כתיבה אני שואפת להגיע עם התלמידים שלי למקום בו נמצאת הודייה באופן טבעי…אמנם לא תמיד היא כותבת שירים, זה קורה לה, ברגע של השראה, כמו שהיא מעידה.
בתקופה זו, בה אנו נמצאים בתהליך של פחד ושליליות החותרים לפירוד בינינו, אני בוחרת להתמקד בטוב. הודייה היא דתיה שלומדת באולפנא ואילו אני חילונית גמורה. המעגלים של שתינו משיקים, אנחנו מכבדות זו את זו, תומכות זו בזו ומבינות זו את זו. אני מכירה את משפחתה התומכת, המעודדת אותה להישג אחר הישג. לא פשוט לגדל ילדה כמו הודייה, לאפשר לה לצמוח ולהתפתח כפי שהיא. זקוקים לנפש גדולה כדי להכיל אותה. אנחנו דבקות זו בזו, באהבה.
אני מזמינה את קוראי לראות את חצי הכוס המלאה, במצב המורכב בו אנחנו נמצאים. חלק מהאחריות שלנו זה להיאחז באוצרות הרוחניים שלנו. הבאתי את השיר של הודייה כדי לחזק את רוחנו ולשאוב כוח מהילדים שלנו.
אני מזמינה אתכם ההורים לשלוח לי שירים של ילדיכם על התקופה שלנו – שירים של אהבה, צמיחה וחסד שניתן לחוש למרות הכל…. תשאלו את הילדים שלכם: איזה טוב אנחנו יכולים לזהות בתקופה שלנו? איך אפשר להתגבר על הקושי? איך אפשר להתגבר על הרע? איך לבחור בטוב, לבחור בחיים?
הילדים הם השגרירים הרוחניים של כולנו, תנו להם ביטוי, אם תרצו להתייעץ לגבי תהליכי הכתיבה המייל שלי למעלה. אשמח ללוות תהליכים של יציאה ממערבולות רגשיות לעבר ראיית החיובי לקראת העתיד, והעיקר לתת משמעות לדברים באמצעות אהבה, אמן!
