הוא יצא מהחדר בטריקת דלת והלך. טריקות הדלת לא היו מחזה נדיר, כך הוא נהג לסיים הרבה מהשיחות שלנו מבלי לרצות להגיע להבנה, לפתרון או רק לתת לי להשמיע את דעתי, את קולי.
אך הפעם הטריקה הזאת הכאיבה לי יותר מהשאר. ההכנות לטיול הזה לברצלונה היו מרגשות בעבורי באופן מיוחד, זה לא היה עוד טיול מבחינתי, הרגשתי שזה הטיול שבו אקבל ממנו הצעת נישואים לאחר ארבע שנות חברות מתוכן שלוש שנים של חיים ביחד באותה דירה ששכרנו ליד הים.
הסיבה לריב הייתה טיפשית ובעקבותיו נשארתי לבדי בחדר היפהפה בעל החלונות הגבוהים שנמצא במלון בלב ברצלונה הרומנטית ושוקקת החיים. עצובה ומתוסכלת פתחתי את החלון, נשמתי עמוק והבטתי בחלונות הירוקים שצבעם השתלט על בניין גבה קומות שניצב ממול. התחלתי לבכות מרחמים עצמיים, אותם רחמים עצמיים שאני סולדת מהם אך הם מתגנבים לתוכי כשאני מרגישה שאני נותנת את כל כולי ללא צורך בתמורה אך אין עיניים שמביטות בי באהבה חזרה.
השעה הייתה מאוחרת אך השמיים היו עדיין מוארים בשעת האור האחרונה של היום והרחובות סירבו להתרוקן. תנועת האוויר הנעימה ליטפה לי את הלחיים הרטובות כאילו בניסיון לייבשן והתמלאתי ברצון לצאת החוצה. אך לאן? אני לא מכירה את העיר וכאישה חששתי ללכת לבדי בשעות הלילה ברחובות זרים ולהפוך למטרה נעה בעיני אנשים זדוניים.
לקחתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי לחפש אחר ברים מעניינים בעיר. התחשק לי לשתות כדי להעלים מעט את תחושת הכבדות שהתמקמה לי בחזה, רציתי בר אפלולי בעל אופי אחר, לא עוד בר. ומצאתי. כתבו באתר התיירות שמדובר בבר שהמינגווי בכבודו ובעצמו היה מגיע אליו כדי לשתות שיכר וזה היה מספיק בשבילי.
לאחר שכתבתי את כתובת הבר על מפית שהייתה זרוקה על השולחן יצאתי לכיוון הלובי וביקשתי מפקיד הקבלה להזמין לי מונית. המונית חלפה על פני רחובותיה המרהיבים של ברצלונה עד שנעצרה ביעד שהיה ממוקם ברובע הגותי של העיר. הבר היה חשוך ואורות חמים האירו במרווחים לא שווים את עשן הסיגריות ונדמו כפרוז’קטורים דרמטיים.
נכנסתי לבר ובעומק המקום, על במה מוגבהת במקצת, ניגנה להקה של מוזיקאים מקומיים והסולן הוביל אותם בשירה בשפה הספרדית. השולחנות במקום היו מלאים באנשים אך הבר שהיה קרוב לכניסה היה ריק מאדם מלבד הברמן שהתרוצץ מכאן לשם מלא מרץ. התיישבתי באמצע הבר וביקשתי מהברמן לשתות ויסקי עם קרח, לא המשקה המועדף עלי אך הוא התאים לאווירה במקום.
הלהקה סיימה לבצע את שירה האחרון ושניים מחבריה, זוג, מסתבר, התיישבו לצידי והזמינו לשתות תוך שהם מודים בחינניות למבלים במקום שהחמיאו להם על ההופעה. אני לא דוברת ספרדית אך הצלחתי להבין מילים בודדות שהרכיבו לי את התמונה. הגבר היה הסולן של הלהקה והאישה הייתה הבסיסטית והם ללא כל ספק נהנו מכל תשומת הלב שקיבלו מהבליינים במקום. זה היה מאוד ברור שזה מקום שהם מרבים להופיע בו וניכר היה שהרבה מהאנשים במקום הכירו אותם הכרות מוקדמת. הייתי התיירת היחידה במקום ופחדתי שהנוכחות שלי זועקת את זה.
האישה שישבה לצידי בשלב מסוים של הערב הסתובבה לכיווני ואמרה באנגלית מושלמת “את תיירת, נכון?”. “כן, אני תיירת מישראל” עניתי באנגלית המתנדנדת שלי ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה לפתוח איתה בשיחה, אולי בגלל חוסר הביטחון בשפה ואולי בגלל מצב הרוח העגום.
“תביא לה שתיה על חשבון הבית”, ביקשה מהברמן וחזרה להביט בי. “את ממש מהממת”, אמרה לי והעבירה את ידה לאורך שיערי הפזור. “תודה”, עניתי לה במבוכה ולא הבנתי לאן השיחה הזאת מובילה. “לא ערכנו היכרות, אני סול”, אמרה וחיכתה לשמוע לשמי. “קוראים לי גלית”, עניתי חזרה בזמן שהברמן שם לפני עוד כוס של וויסקי שסול הזמינה לי רגעים לפני.
לא הבנתי איך הגעתי לסיטואציה בה אני מתחילה לשתות עוד כוס של וויסקי בזמן שהתחלתי להתקפל במטרה לעזוב את המקום ולחזור למלון. “אז לכמה זמן את כאן בברצלונה?” שאל הברמן בחיוך, “מחר אני טסה חזרה לישראל, האמת”, עניתי והבחנתי כי סול ובן זוגה קמו ועלו שוב להופיע על הבמה, הפעם ללא הלהקה. “היית כאן הרבה זמן?” שאל. “רק כמה ימים”, עניתי וחייכתי במבוכה לאחר שעלתה בי תחושה מוזרה בבטן של התרגשות כלשהי שלא חשתי הרבה זמן.
המקום אט אט התרוקן מבליינים ואני יחד עם סול, בן זוגה והברמן, ששמו תומאס, נשארנו האחרונים במקום אך זה לא הוריד ולו במעט את מצב הרוח. ניהלנו שיחות מרתקות אך גם כאלה סתמיות ומשתטות, שתינו ורקדנו כאילו הזמן קפא אך למעשה השעות עברו והגענו לשעות הלילה המאוחרות. כשתשו כוחותינו והחלטנו ללכת, סול ובן זוגה הציעו להסיע אותי למלון אך תומאס הציע לי במקביל שילווה אותי בעצמו למלון שהיה לא רחוק מביתו.
אני לא יודעת להסביר איך לא פחדתי ללכת לבד עם גבר שאני כלל לא מכירה בשעות הלילה המאוחרות ברובע הגותי של ברצלונה אך זה מה שהיה. נפרדתי לשלום מסול ומבן זוגה והתחלתי לצעוד לצד תומאס. שאלתי אותו היכן נשיג מונית והוא הציע כי נתחיל לצעוד וכי לבטח לאורך הדרך נצליח לעצור אחת.
“אז למה החבר שלך לא הגיע אתך לבר? שמעתי את השיחה שלך עם סול על כך שהגעתי אתו לברצלונה”, שאל בעודו מביט מטה. “האמת היא שרבנו לפני שיצאתי לבר”, אמרתי ולא הורדתי ממנו את המבט כדי לראות את התגובה שלו. הוא הרים את המבט מהרצפה, הביט בי והאט את קצב ההליכה. “באמת? אני מצטערת לשמוע”, אמר ונעצר לפתע. “באמת הרגשתי שאת סוחבת איתך עצבות, אני מקווה שהדברים יסתדרו בשבילכם”, אמר והמשיך לעמוד במקום מולי.
“אנחנו לא מסתדרים מזה זמן רב, אני מרוב טיפשותי חשבתי שהוא יציע לי נישואים בטיול הזה ותראה איך זה נגמר”, אמרתי כשכל התסכול שב והתחיל להתמקם לו שוב בחלל החזה. לפתע הוא לקח את ידי “מה שצריך לקרות יקרה”, אמר והמשיך לאחוז בה.
התחלתי להרגיש איך הדמעות מתחילות למלא לי את העיניים והתיישבתי מהר על ספסל שהיה קרוב למקום בו עמדנו. תומאס התיישב לצידי ולא אמר דבר. “אני חושבת שהוא לא אוהב אותי, לא מדברים ככה למישהו שאוהבים, לא מתנהגים ככה, לא עוזבים וטורקים את הדלת ומשאירים אותי ככה לבד בחדר במלון”, שחררתי את הדמעות לזלוג בחופשיות על פניי. “אני לא יודע מה קורה ביניכם והאמת שזה לא ענייני, אבל, אני רוצה שתדעי שאת האישה הכי יפה והכי מוארת שפגשתי”, אמר בחיוך ומחה את הדמעות שלי. “למעשה, הבר שלי מעולם לא היה יותר שוקק חיים כמו שהפך להיות מהרגע שהגעת”, הוסיף והמשיך למחות את הדמעות שלי.
היד שלו הרגישה לי מחוספסת כנגד הלחיים שלי אך החספוס הזה מילא את הגוף שלי בחום ובתחושת הגנה, הרגשתי כאילו חשמל זרם לי בוורידים ונפלתי בין זרועותיו. חיבקתי אותו והוא חיבק אותי בחזרה כמו שמעולם לא עטפו אותי לפני כן.
קמתי מהספסל וביקשתי להמשיך ללכת לכיוון המלון כי מאוחר אך למעשה רציתי שהזיכרון מהערב הזה יישאר בדיוק ככה, שכלום לא יהרוס אותו. אז המשכנו ללכת בשקט מבלי שהחלפנו מילה עד שתומאס נעצר פתאום והתכופף לעבר הרצפה. הוא הרים משהו מנצנץ, ניקה אותו משאריות לכלכוך והגיש לי אותו. זאת הייתה טבעת נחושת גדולה כשבחזית, במרכזה, היה שעון שעצר מלכת.
