מיכל זוהר בן דור שניהלה את מוזיאון מונארט באשדוד, הקדישה שש שנים לכתיבת הרומן ההיסטורי המרתק על נשים יהודיות במחצית השנייה של המאה ה-18 בגרמניה – “הסלון”. שלוש נשים חזקות שהכתיבו את הטעם הספרותי בזמנן בסלונים שאירחו בבתיהן.
הגיבורות הן רחל לוין שניהלה את הסלון הספרותי החשוב ביותר בברלין, דורותיאה שלגל, בתו של איש הרוח הנודע משה מנדלסון והנרייטה הרץ, שאף היא ניהלה סלון בביתה. שלוש נשים מעוררות השראה אלה היו פמיניסטיות שנים לפני צמיחת המושג פמיניזם. הן חיפשו כל חייהן אחרי אושר, אהבה והגשמה עצמית ושילמו על כך מחיר.
מה תפס אותך בסיפור שלהן, סיפור שנשכח מדפי ההיסטוריה כפי שמלמדים אותה בישראל?
"קראתי על רחל, עד אז לא הכרתי אותה ולא ידעתי על הסלונים התרבותיים בברלין של המאה ה -18. הדיסוננס שהיה שם בין העובדה שהיא הייתה אישה יהודייה ללא זכויות, ובכל זאת הצליחה להפוך את הסלון שלה למרכזי וחשוב ולהגשים בדרך שלה את הייעוד שלה, הקסים אותי".
את חושבת שהעובדה שהנשים הללו התנצרו בשלב מסוים בחייהן גרמה למחיקתן מההיסטוריה היהודית?
"אני לא חושבת שהן נשכחו או הודרו בגלל שהן התנצרו, אלא בגלל שהן נשים. כמו נשים רבות במהלך ההיסטוריה שעשו דברים נפלאים אבל אף אחד לא הנציח אותן כי ההיסטוריה כידוע נכתבה על ידי גברים".
'הסלון' של מיכל זוהר
איך ניגשים לעבודה כמו זו של כתיבת הספר, איך לא טובעים בים הפרטים?
"האמת היא שכן, טובעים בפרטים כי כל מקור שקראתי פתח לי פתח לעוד ועוד מקורות. והייתי צריכה להחליט מה יישאר בסיפור ומה לא. אבל בסופו של דבר ככל שהעולם התבהר והנרטיב נבנה, שם עשיתי את ההחלטה מה כן יישאר. ובגדול כהחלטה היה להשאיר את כל מה שמניע את הסיפור קדימה ותורם לו. הייתי צריכה גם לדעת איפה לעצור מבחינת ההעמקה כי אין לזה סוף".
איך התרחשה הכתיבה?
"בהתחלה הייתה עבודת תחקיר בלבד, קראתי והעברתי למחברת דברים שנראו לי רלוונטיים. אחרי זמן מה התחלתי לכתוב ושילבתי את התחקיר תוך כדי כתיבה. גם בשלב העריכה הספרותית כשעבדתי עם העורכת שלי, חזרתי מדי פעם למקורות המידע. לפעמים משפט אחד מתוך מקורות המידע, הפך לאירוע שלם ואפילו לפרק. לפעמים רק מילה או רגש שעלו מתוך המכתבים של אחת הנשים סייעו לקדם את הסיפור".
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
באילו מקורות ארכיוניים השתמשת?
"בעיקר בספרים שנכתבו באנגלית – לצערי אני לא מבינה גרמנית אז לא יכולתי להשתמש במקורות גרמניים – והיה ספר עיון בעברית שסייע לי מאד, ׳וקולן ישמע׳ של נטלי ניימרק-גולדברג וספרים נוספים על גרמניה".
היו משברי כתיבה, אני מניחה, האמנם?
"הספר התחיל מתוך החלטה לכתוב על רחל לוין. אז יצרתי דמות דמיונית והשתמשתי בחייה של רחל כמודל וכמקור השראה, כך כתבתי 90 עמודים ואז זה הרגיש לי לא נכון, כי סיפור חייה של רחל היה כל כך מלא ומעניין שהרגשתי שאני חוטאת למטרה. אז אחרי לא מעט התחבטויות והתלבטויות, גנזתי את כל מה שכתבתי והתחלתי שוב, הפעם העמקתי בתחקיר וגיליתי את שתי חברותיה דורותיאה מנדלסון-שלגל והנרייטה הרץ ובדיעבד אני מבינה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.
משבר נוסף היה כשחיפשתי עורכת לספר וכמי שלא ממש התמצאה בתחום די הלכתי לאיבוד. לא רציתי להפקיד את מלאכת העריכה בידי מישהו שאולי לא יבין עד הסוף את המהות אבל למזלי הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר ומצאתי עורכת שהייתה מושלמת עבורי ועבור הסיפור שלי.
התחלתי את הכתיבה של הספר אחרי שסיימתי ארבע שנות לימודי כתיבה עם תואר במדעי הרוח וכתבתי בעיקר בשישי שבת. שילבתי את זה תוך כדי עבודה במשרה מלאה ומשפחה וילדים. אבל גם במשפחה וגם החברים שלי ידעו שבשישי ובשבת אני כותבת. את הספר סיימתי כשלקחתי חודש חופש מהעבודה כי החלטתי שאני חייבת לסיים אותו ובמשך חודש כתבתי תשע שעות ביום עד שסיימתי".
מתי עזבת את המשרה במוזיאון?
"לפני כשנתיים עזבתי את המוזיאון. עבדתי שם עשר שנים חצי ובשנתיים האחרונות שלי שם ניהלתי אותו, לכאורה זכיתי במקום עבודה יציב ומכובד, אבל הבנתי שאם אני רוצה עוד קריירה – והכתיבה הייתה הקריירה שבניתי במקביל לקריירה במוזיאון – אז זה הזמן הנכון ביותר עבורי, כי אני כבר לא ילדה והייתי אז בת 48 ואם לבנות קריירה חדשה אז זה בדיוק הזמן".
האם כפי שאני מנחשת דמותה של רחל לוין אהובה עלייך במיוחד?
"את מנחשת מצוין ובעצם הכול התחיל ממנה. היא דמות מאד חשובה בתרבות הגרמנית רק שבישראל לא כל כך מכירים אותה או מבינים מה החשיבות שלה לתרבות בגרמניה. אומרים שהיא זו שבנתה את גתה בסלון שלה, ומעבר לזה היא אישה אמיצה מאד שהלכה תמיד עד הסוף עם הדברים, נתנה לעצמה להרגיש גם כשהמחיר היה כבד ולא חששה לעשות טעויות או להודות בהן. היא דמות מעוררת הזדהות כי היה לה אומץ ללכת נגד הזרם ולהצהיר בפני העולם שמגיע לה. מגיע לה להיות מאושרת, מגיע לה להגשים את עצמה, מגיע לה להיות נאהבת ולאהוב – גם כשלנשים לא הייתה שום גושפנקא להרגיש כך".
היית מגדירה אותה, את דורותיאה מנדלסון-שלגל ואת הנרייטה הרץ כחלוצות הפמיניזם?
"לחלוטין. רק שהמושג פמיניזם לא היה קיים אז, כמובן, אבל ההתנהגות שלהן לגמרי צועקת פמיניזם. וזה לא דווקא חייב להיות 'שריפת חזיות'. אני רואה פמיניזם גם באפשרות לדעת לנווט בתוך המסגרת ולא בהכרח לשבור או לנתץ אותה. הנרייטה הייתה נשואה וידעה להשיג בתוך הנישואין בדיוק את מה שהיא רוצה וצריכה, כך שהיא השיגה הכול בתוך המסגרת. לעומתה דורותיאה הלכה עם הלב למרות המחיר ששילמה ורחל גם כן באופן מסוים. אני חושבת שבעלה של דורותיאה שמעון פייט היה פמיניסט לא פחות מאשתו-גרושתו".
איך כתיבת הספר השפיעה עלייך כאישה, רעייה ואם?
"תמיד הייתי כזאת שלא עושה את הדברים 'לפי הספר' ואני מגדירה את עצמי כאמיצה, אני לא נותנת לדברים שמפחידים אותי לעצור אותי. ההיכרות עם נשים אמיצות שניווטו את חייהן בניגוד למצופה מהן והלכו נגד הזרם בתקופה כל כך בלתי אפשרית, חידדה אצלי את ההבנה שאני חיה בעולם שבו יש לי המון פריבילגיות והמון אפשרויות ושבאופן כללי הכול תלוי בי. אז כאישה וכאדם אני חושבת שהבנתי שאני בכיוון הנכון ושאם אני רוצה משהו אז אני גם אשיג אותו.
כל הדרך להוצאת הספר, שאותו ערכה גיא עד, הייתה לא פשוטה ומאתגרת והנחישות שלי הייתה חלק מההבנה שלרצות משהו זה לחתור להשיג אותו. אני חושבת שהילדים שלי הרוויחו שיעור גם בנחישות ובחתירה לעבר המטרה בלי לראות בעיניים, אני יודעת שהם מאד גאים. ואני חושבת שבפן הזוגי זה מן ריקוד כזה שפעם אני זזה הצידה כדי שבן הזוג יגשים את החלומות שלו ופעם הוא זז הצידה כדי שאני אגשים חלומות ומה שקרה במרץ האחרון זה ששנינו הגשמנו יחד חלום כשלי נולד ספר ולו נולד יין ליקב החדש שהוא בנה.
יין זה תחביב ארוך שנים של שמעון בן זוגי ולפני שנתיים הוא החליט שהוא הגיע לשלב שהוא כבר בשל להקים יקב. היקב נמצא במשק שלנו במושב אמונים ובמרץ האחרון יצא היין הראשון של היקב יין אדום 2018, שכבר אזל".
הספר הבא גם יהיה רומן היסטורי?
"הספר הבא כנראה ידבר על תקופה אחרת אבל כבר יותר קרובה אלינו. אלא אם כן אחליט לשנות את הנושא ברגע האחרון… גם שם יש גיבורה אישה".
