בשבוע הבא ייצא הגיליון האחרון של העיתון “כאן דרום”. קרוב לארבעה עשורים הוא הודפס מידי שבוע וסיפק לתושבי האזור חדשות מקומיות, סיפורי צבע, כותרות מעולם הספורט ואייטמים רכילותיים עסיסיים.
הרבה מים עברו בנחל לכיש מאז שהגיליון הראשון של “כאן דרום” יצא לאור. אבל אחרי הכל, וכשאנחנו עדיין בתוך משבר הקורונה – עם סימנים ראשונים של אור בקצה המנהרה – ברשת שוקן החליטו לעשות לו סוף. אתרי כאן דרום אשדוד ואשקלון ימשיכו לפעול.
שער הגיליון הראשון של "כאן דרום" בעריכת כרמלה רעם לכיש, 1983, מתוך האוסף של סימון לוי
על רקע סגירתו של “כאן דרום” במהדורתו המודפסת ביקשנו לדעת מה עמדתם של הקולגות והמתחרים שלנו באשדוד כיצד הם רואים את מצבה של העיתונות המקומית ואת דמותה. פנינו לעורכי “ידיעות אשדוד”, “השבוע באשדוד”, “המגזין” ו”אשדוד בכותרות” עם שאלות זהות.
"רוב המקומונים משרתים את השלטון". מנחם גלילי הבעלים והעורך הראשי של "השבוע באשדוד"
מנחם, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?
גלילי: “לצערי הרב, רוב המקומונים במדינה אלו מקומונים שמשרתים את השלטון, את ראשי הערים והמוסדות העירוניים המקומיים. נותנים להם יד בגלל שהם למעשה אלו שמחזיקים אותם. הם אלו שמשלמים להם על הפרסום והמודעות. לכן, אם המקומון נועד מראש להילחם בשחיתות, בצרות של התושבים, בביבים הפרוצים, אז התפקיד שלו ממשיך להיות אותו תפקיד חשוב שהוא בעצם סיוע לתושבים ומניעה של השחיתות, גם אם לא הרבה. המקומון הוא זה שעומד בפתח וגורם לנציגי הציבור לדעת שאם הם יעשו שטויות הם יקבלו על הראש”.
מנחם גלילי, שני משמאל, עם ראשי עיריית אשדוד: ד"ר אריה אזולאי, ד"ר יחיאל לסרי וצבי צילקר. צילום: פבל
מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?
“את המקומון הראשון שלי הוצאתי ב-1969, כבר אז התרעתי על שחיתויות בעיריית אשדוד, עוד כשהשלטון היה בידי מפא”י. מאז קבעתי לעצמי קו – אני מוציא מקומון כדי להילחם בשחיתות. בכל זאת, ככל שהשנים עברו השחיתות בעיר רק גדלה ומקיפה פי כמה. מאז אני נלחם בזה ככל האפשר, וזה תפקידו של מקומון אמיתי בעיר. זה עולה בהרבה כסף, בבריאות ובנקמות קטנות וגדולות מצד כל העיריות. חשוב להגיד שראשי העיר עצמם היו בעיניי נקיי כפיים, אנשים ישרים והגונים, אבל האנשים שמסביבם אותם הם צריכים לספק -הקבלנים שתורמים, הפעילים שהתחייבו להם, זה מה שיוצר את הצרות והשחיתות. לדעתי אני העורך היחיד בעולם שהעיתון שירת ונלחם בתקופה של ארבעה ראשי ערים שונים. התרענו על השחיתות שקיימת סביבם”.
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“שוב זה תלוי באיזה מקומון, אם ניקח לדוגמה את העיתון של בן זקן שהוציא אותו בעיקר בכדי לקדם את עסקיו, אחד כזה אין לו שום השפעה. להפך הוא פוגע בתקשורת ובערכה של התקשורת המקומית. אבל מקומון שמוכן להילחם בשחיתות ובעל דעה וחשיבה משל עצמו ההשפעה שלו בעיר תעלה. אחד מאלה היו עיתון כאן דרום שהייתה לו השפעה גדולה במיוחד בתקופה שערך אותו ברק סרי, שפעל רבות להחליף בזמנו את ראש העיר אריה אזולאי. לדעתי להשבוע באשדוד יש את ההשפעה הגדולה ביותר בעיר”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“כשהדור הזה יגמר, בני החמישים- שישים, לא יודע אם המקומונים תהיה עוד זכות להתקיים. עם זאת, יכול להיות שזה יהיה הפוך, בגלל שברשתות החברתיות מפרסמים המון חדשות כוזבות ושקריות וכל אחד יכול לפתוח חשבון או אתר, אז אנשים כבר מזלזלים במידע הזה ולא מאמינים. מקומונים ועיתונים ארציים שחזקים בעובדות, הלגיטימיות שלהם תעלה, אולי אפילו לתקופה שאמינו לכל מלה כתובה”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת תמשיך להתקיים?
“לדעתי מעט. סגרו הרבה עיתונים, הרבה מקומונים, בארץ ובעולם. יישארו בודדים, חזקים. אבל עוד פעם, מקומון שרק ילקק לשלטון יסגר ויעלם מהר מאוד. מקומון שנלחם בשלטון אולי יצא עם פחות דפים אבל הוא ימשיך להתקיים ויהיה מוערך יותר”.
מהם האיומים העיקריים על המשך קיומה של התקשורת המקומית?
“אם אין לו קוראים ואין מי שיקנה אותו, זה האיום הכי רציני שיכול להיות לעיתון. ברגע שאנשים לא מוכנים לשלם על עיתון בכסף אנחנו גם נסגור. אולי נוציא אותו פעם בחודש. אבל כרגע יש לנו עוד אלפי קוראים-קונים קבועים. זה העיתון המקומון הראשון שנמכר במדינה”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?
“קשה לי לקבוע. השבוע באשדוד הוא עיתון ותיק עם דור שלישי של קוראים, יש כאלה שסתם לוקחים אותו ולא פותחים כי רגילים לקנות אותו. אני בוודאי אמשיך כל עוד אני יכול לתפקד, כל זמן שאני נושם והולך וחושב אני חי את זה. אז בסוף אני אופטימי, אני לא מוותר בקלות כי אני רואה הציבור עוד רוצה את זה. אחריי, תלוי, בתי מיכל מוכשרת עם ניסיון בתחום יתכן והיא תהיה ממשיכת דרכי”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“בסך הכל, לא. כאן דרום היה מקומון כזה. בעל השפעה גדולה מאוד. בתקופה של סרי כולם רצו לקבל את העיתון ופחדו מהביקורת שלו. הייתה תקופה שהוא עלה עלי בעשר דרגות, נגיד ככה, ואני כעיתון מתחרה חששתי ממנו. הם נלחמו נגד אזולאי עד שירד מהשלטון. בסופו של דבר לצערי הרב זה הכל כסף, מי שיש לו כסף יכול להחליק. אבל אני אומר שכל מי שיוציא עיתון כדי להגן על עצמו, יפסיד בסוף”.
גלילי: “לסיום, צר לי ש’כאן דרום’ נסגר, עיתון בעל עבר עשיר מאוד. הוא היה חלק חשוב מהתקשורת המקומית. גם אם אני מרוויח קצת מהסגירה שלו. אני מעריך גוף כמו ‘הארץ’ שנלחם בשחיתות, ובתוכו ‘כאן דרום’. זאת העיתונות האמיתית. כשהוצאתי את השבוע באשדוד זה האידאל שהעמדתי מול עיני. למרות שאני חבר ליכוד עשרות שנים. אבל בשחיתות צריך להילחם, לצערי היא נמצאת בכל הכיוונים, גם בשמאל וגם בימין. ולכן צר לי על עיתון וכל מקומון כזה שנסגר, זה כואב הלב וניצחון של המושחתים”.
"מי שבאמת רוצה לדעת מה קורה אצלו בעיר צריך לבדוק במקומון". נועם ביטון – עורך "ידיעות אשדוד", "ידיעות אשקלון" ו"ידיעות הדרום"
נועם ביטון צילום: גלעד אימס
נועם, מהו לדעתך תפקידם של המקומונים בימינו?
ביטון: “בעיניי, גם בעשור השלישי של המאה ה-21 המקומונים ממשיכים להוות פקטור משמעותי בנוף התקשורת – ובעיקר בכל הקשור לפריפריה ולערים שלא מצויות באופן ישיר מתחת לזרקור של גופי התקשורת הארציים. רק במקומונים ניתן לקבל סיקור ממוקד להתרחשויות שעשויות להיות הרלוונטיות ביותר לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו – החל מהחלטות על תכניות בנייה שעשויות לקחת לנו את הנוף או להקפיץ לנו את ערך הדירה ועד לאיתור של כשלים תעבורתיים שעשויים לגרום לפגיעה בנפש ברחוב שמול הבית. המקומונים ממשיכים לשמש כבמה מרכזית לתושבים הנתקלים באטימות המערכת ונזקקים לנו כדי להילחם על זכויותיהם ומספקים לגיטימציה ותהודה ממוסדת למאבקים שצמחו בשטח וברשתות החברתיות. להבדיל, המקומונים הם חממה שמשמשת פלטפורמה לחשיפת יוצרים, ספורטאים, אנשי תרבות וסלבריטאים מקומיים, שכמהים לפידבק חיובי ולהכרה”.
מהי החשיבות של העיתונות המקומית בעיר אשדוד?
“אשדוד כבר מזמן אינה עיר קטנה ומתפתחת על חוף הים – אולם חרף היותה עיר גדולה וברוכה בהישגים היא לא מקבלת את ההכרה הראויה לה מחוץ לתחומי עיר הנמל. כעורך מקומון אשדודי אני מחויב לספק מבט בוחן ומעמיק על הנעשה במסדרונות העירייה, לשקף על בסיס שבועי תמונת מצב עדכנית של הרחוב האשדודי ולחשוף את הפינות החבויות בעיר שאף אחד לא יזכה לקרוא עליהן בלעדינו. שיפודיה חדשה שנפתחה בכיכר מג’יק או פסטיבל שירה שסוחף אליו אנשי הגות מכל הארץ, מינויים חדשים במערכת החינוך, מהפך בוועד המנהל של עירוני אשדוד או חיכוכים בצוות המדיה הפורה של הפועל אדומים – אנחנו שם כדי לדווח על זה. ואם אנחנו לא נהיה, מי יהיה?”.
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“דורות של עיתונאים שצמחו בכלי התקשורת המקומיים והפכו לדמויות המובילות במדיה בישראל מעידים על הכח העצום שידעו המקומונים לאורך הדורות. העולם השתנה לא מעט מאז שהתחלנו להפיץ עיתונים בימי שישי שעוסקים רק בחלקת האלוהים הקטנה שלנו – אבל דווקא בעידן של רשתות חברתיות, שבו כל אחד יכול להרשות לעצמו לפרסם מה שהוא רוצה, מי שבאמת רוצה לדעת מה קורה אצלו בעיר צריך לבדוק מה כתוב במקומון. אנחנו מספקים לתושבים שירות ייחודי, מפקחים מקרוב על הנעשה בעיר ומעלים לסדר היום אי סדרים, בעיות, מצוקות ושירותים לקויים של הרשויות. אנחנו מגנים על האזרח הקטן ועל התושב המוחלש שלא יזכה להגנה מן הצדק אם לא יהיה מי שיוציא את הצדק הזה לאור. זה היה הכח של המקומונים לאורך כל השנים וזה מה שאנחנו ממשיכים לעשות גם במציאות הנוכחית”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“בוודאי”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת עוד תמשיך להתקיים?
“במילה אחת: כן. ואם לנמק: דווקא בעידן של רשתות חברתיות ושפע של מידע לא בדוק שזורם מכל כיוון אנשים רוצים לקבל מבט ממוקד ואחראי על מה שקורה ליד הבית, בבית הספר של הילדים, במתנ”ס או במסעדה הקבועה. עיתון מודפס שמתנהל על ידי אנשי מקצוע, מעסיק עיתונאים שהדיווח הוא נשמת אפם, עורכים בעלי ניסיון שמפקחים על העשייה וייעוץ משפטי שמסייע לוודא שהכל נעשה בצורה הוגנת ומידתית – זה גורם שהקורא יכול לבטוח בו. כשאתה מקבל דיווח עיתונאי ממוסד אתה יכול לדעת שמדובר בנושא שנבדק והוגש בצורה מאוזנת אחרי סינון ותיווך, בניגוד למידע שזורם אליך מהרשתות החברתיות בלי שום פילטר. מעבר לכך, כל עוד ישנם אנשים שומרי שבת שרוצים לקרוא בסופשבוע משהו אחר חוץ מפרשת השבוע, המקומונים ימשיכו להוות סחורה חמה וכל עוד קיים דור שמעדיף לדפדף ולא לגלול על המסך – הפרינט ימשיך להוות פקטור משמעותי. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד אבל לתחושתי, כמו התקליטים, שאחרי שנות דור חזרו להיות מצרך מבוקש ויוקרתי, גם הטקסט המודפס יחזור להיות גורם מוערך. קצת סבלנות”.
מהם האיומים העיקריים על קיומה של התקשורת המקומית?
“הימים האלה, של משבר הקורונה, מזכירים לכולנו שאנחנו באותה סירה. המקומונים, שמתפרנסים בראש ובראשונה מעסקים מקומיים שבוחרים לפרסם את עצמם לקהל המידי שלהם בימי שישי, סובלים בעידן הזה מירידה חדה בהיקפים. ככה זה, כשכל כך הרבה עסקים מקומיים מצויים בקשיים, כמות הפרסום יורדת ואנחנו – הבמה המרכזית של אותם עסקים – מושפעים. אני כולי תקווה שהחיסונים יובילו את כולנו למציאות בריאה יותר ונזכה לראות פריחה כלכלית במהרה בימינו”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי ההמשך העתידי על העיתון?
“משתדל לשמור על אופטימיות ככל הניתן”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“אולי אין לנו את המשאבים של התקשורת הארצית ושל תכניות התחקירים הטלוויזיוניות, אבל יש לנו יתרון של היכרות ממוקדת ויומיומית עם השטח ובמסגרת הזו אנו מסוגלים להפתיע לא פעם עם כתבות שמסוגלות להוביל לשינויים משמעותיים בעיר. היו – ואין לי ספק שעוד יהיו – אינספור מקרים שבהם עיתונאים מקומיים, שמסקרים את המקום שהכי קרוב ללבם, הצליחו לחשוף דברים ששינו לחלוטין את המציאות. אצלנו בעיתון כבר היו מקרים של כתבות שהפילו ראש עירייה או גרמו לתזוזה מהותית בהתנהלות העירונית, ולא לחינם בכל פעם שגוף תקשורת ארצית טורח לבוא ולנהל תחקיר על המתרחש בפריפריה, המרואיינים הכי מבוקשים הם כתבי המקומונים שחיים את השטח”.
"אם אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול". רונן פייגנבוים העורך ראשי והמנכ"ל של "המגזין"
רונן פייגנבוים צילום: ג.תקשורת
רונן, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?
פייגנבוים: “המקומונים תמיד היו גורם חשוב בכל עיר, אני חושב שזו פלטפורמה שלא באה לידי ביטוי בעיתונים המרכזיים וחשוב שתהיה קיימת. בעיתונים ארציים נוגעים יותר במה שקורה בשלטון הארצי כמעט ולא נוגעים בפעילות של העיריות ודברים שנוגעים לחיים בתוך העיר. בשביל זה קיימים המקומונים”.
מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?
“החשיבות של המקומונים פה זה להיות הפה של התושבים, יש הרבה תושבים שרוצים להגיד דברים ולהביע את עצמם בנוגע למה שקורה בעיר ובלעדי מקומונים כמותנו, אין להם את הבמה. אצלנו אנחנו נוגעים בכל מה שצריך לטוב ולרע – בתרבות, בספורט ובכלל. כדי שעיתון יביא את המידע הנכון לציבור הוא צריך לשמור על שני כיוונים – מצד אחד גישה לציבור עצמו ולדעת הקהל ומצד השני גם להגיע לעסקנים ודמויות המפתח בעירייה וגופיה, חשוב שזה יהיה מכאן ומכאן, ולנו יש את הקשר הזה”.
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“יש אולי מקומונים שעם השנים ירדו מבחינת השפעה אבל יש גם כאלו, כמותנו, בקו עלייה. זה נובע מסיבה אחת. יש מערכות עיתונים שנשענות על מה שהיה להם כל החיים… הם מיושנים מבחינת פיתוח וחשיבה, הם לא מתקדמים ורואים את העתיד. אנחנו מסתכלים אך ורק קדימה ונוגעים במה שחדשני. למשל אצלנו במגזין מלבד העיתון אנו מפעילים אתר אינטרנט שמשלים את העיתון המודפס, וערוץ טלוויזיה בפייסבוק שנותן מענה לתושבים בפן הזה. בנוסף יצרנו עיתון דיגיטלי שהשקענו בו זמן ועשייה רבים. כל אלו פלטפורמות שיצרנו מתוך חשיבה על הדור הבא והחדשנות, לכן אנו נשארים אטרקטיביים”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“לא רק שיש זכות קיום, אלא שיש להם גם מקום גדול מאוד. שוב אני חוזר למה שאמרתי מקודם – זה הכל קשור למה שעושים. אם אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול. אבל אם אתה נשען על מערכת שבנויה באותה צורה עוד משנות ה-70 או ה-80 וחושב שההצלחה תמיד תישאר, אתה מיועד לכישלון גדול. זאת גדולתה או מפלתה של מערכת. אנו חיים כל הזמן את הקידמה ולא את היום, בטח לא את העבר כמו אחרים שלא משתנים מבחינת נראות או מבחינה טכנולוגית. לכן אני רואה את המקום שלנו בעיר רק מתפתח ממה שהיינו בעבר או איפה שאנו עומדים היום”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת תמשיך להתקיים?
“אני חושב שהפרינט תמיד יישאר, כל עוד יעשו את הדברים נכון. עוד פעם, צריך תמיד לחשוב איך אני עושה מחר משהו שיצליח יותר מהיום. אם אתה אדם שאומר לעצמו ‘הצלחתי’ ונשען על זה לאורך זמן אין לך זכות קיום. אנשים אוהבים להגיד סיסמאות כמו ‘הפרינט מת’. אבל אני חושב שזה משפט של שחור לבן, ויש גם את השטח האפור באמצע, וצריך למצוא אותו. שהחברה מצד אחד תמשיך להתקיים מבחינה רווחית, טובה ונכונה, ומצד שני שהצרכנים והציבור יהיו מעוניין בך. אנשים אומרים שהעיתונים מתרסקים אבל אפשר לתת לדוגמה את ישראל היום שהוא עיתון מצליח ונקרא, גם אם הוא מחולק בחינם, אז הפרינט עצמו יש לו זכות קיום, צריך רק לדעת לעשות את זה. זה לא משנה איזה עסק פתחת צריך לדעת איך לתפעל את העסק נכון”.
מהם האיומים העיקריים על המשך קיומה של התקשורת המקומית?
“אני יכול לדבר רק עלינו והמקום שלנו. אני חושב שבאשדוד אנחנו, המגזין, האיום המרכזי ולכן לי אישית אין איומים. מי שלא יודע לעשות את הדברים נכון מסתכל על הצד השני, אני מסתכל רק על עצמי ושאחרים יסתכלו עלי”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?
“אני מאוד אופטימי, יש לנו עוד המון תכניות עבודה שאנו מכינים לשנה החדשה שהולכות להיחשף בקרוב. אנחנו רוצים להצליח ונעשה הכל כדי לעמוד בציפיות של עצמנו”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“אני חושב שכל אחד שמתעסק בעיתונות או דעת קהל צריך להגיד את כל מה שיש לו לומר על הכל. וזה מה שאנו מנסים לעשות. כמו שאמרתי בהתחלה אנו רוצים להיות הפה של התושבים, לטוב ולרע, ורק ככה אפשר להצליח, כי רק ככה רוכשים את האמון של התושבים”.
"להביא את ההווי של העיר לתושבים". לייבי ליברמן, מנהל העיתון החרדי "אשדוד בכותרות" שיוצא בפיקוח רבני העיר
לייבי, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?
“להביא את ההווי של העיר לתושבים. העיתונות הגדולה מדברת על הדברים הגדולים, ואנחנו עוסקים במה שנעשה בעיר”.
מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?
“לשמור על ההרמוניה ועל החיים המשותפים, על הרב גוניות בעיר. כולנו חיים פה ביחד”.
לייבי ליברמן והאדמו"ר מפיטסבורג זכרו לברכה
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“השתנה לטובה, כוחם רק התחזק. אנשים פחות מעניין אותם הפוליטיקה הגדולה ויותר מעניין אותם החיים שלהם, מה שנקרא החיים עצמם, מה קורה ברחוב שלהם ובאזור שלהם. לכן לעיתונות המקומית יש יותר חשיבות ויותר ביקוש”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“לדעתי כן. לדעתי עסק מקומי שרוצה להצליח יותר, חייב לראות איך הוא מוצא את החשיפה שלו במקומון”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת עוד תמשיך להתקיים?
“שוב, אני מסתכל מנקודת מבט חרדית, זה האמצעי תקשורת היחידי שיש לי, ולכן יש לו זכות קיום ואני צופה שהוא רק ימשיך ויתפתח”.
מהם האיומים העיקריים על קיומה של התקשורת המקומית?
“צריך להתנהל נכון ולעבוד נכון. אני לא רואה פה משהו מאיים, לפחות מהעיניים שלי”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?
“אני אופטימי ורואה רק טוב, צריך להתקדם. אפשר להתפרנס מזה אם עובדים נכון ומתנהלים נכון”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“כתקשורת חרדית, אנחנו לא מתעסקים בדברים האלה. אני משתדל לא להיכנס לדברים האלה, פחות להתעסק בביקורת ויותר לחזק את מי שעושה. אנחנו משתדלים לתת להם במה טובה, בפרט לנציגים בעירייה”.
"אם
לייבי ליברמן והאדמו"ר מפיטסבורג זכרו לברכה
אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול". רונן פייגנבוים העורך ראשי והמנכ"ל של "המגזין"
רונן פייגנבוים צילום: ג.תקשורת
רונן, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?
פייגנבוים: “המקומונים תמיד היו גורם חשוב בכל עיר, אני חושב שזו פלטפורמה שלא באה לידי ביטוי בעיתונים המרכזיים וחשוב שתהיה קיימת. בעיתונים ארציים נוגעים יותר במה שקורה בשלטון הארצי כמעט ולא נוגעים בפעילות של העיריות ודברים שנוגעים לחיים בתוך העיר. בשביל זה קיימים המקומונים”.
מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?
“החשיבות של המקומונים פה זה להיות הפה של התושבים, יש הרבה תושבים שרוצים להגיד דברים ולהביע את עצמם בנוגע למה שקורה בעיר ובלעדי מקומונים כמותנו, אין להם את הבמה. אצלנו אנחנו נוגעים בכל מה שצריך לטוב ולרע – בתרבות, בספורט ובכלל. כדי שעיתון יביא את המידע הנכון לציבור הוא צריך לשמור על שני כיוונים – מצד אחד גישה לציבור עצמו ולדעת הקהל ומצד השני גם להגיע לעסקנים ודמויות המפתח בעירייה וגופיה, חשוב שזה יהיה מכאן ומכאן, ולנו יש את הקשר הזה”.
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“יש אולי מקומונים שעם השנים ירדו מבחינת השפעה אבל יש גם כאלו, כמותנו, בקו עלייה. זה נובע מסיבה אחת. יש מערכות עיתונים שנשענות על מה שהיה להם כל החיים… הם מיושנים מבחינת פיתוח וחשיבה, הם לא מתקדמים ורואים את העתיד. אנחנו מסתכלים אך ורק קדימה ונוגעים במה שחדשני. למשל אצלנו במגזין מלבד העיתון אנו מפעילים אתר אינטרנט שמשלים את העיתון המודפס, וערוץ טלוויזיה בפייסבוק שנותן מענה לתושבים בפן הזה. בנוסף יצרנו עיתון דיגיטלי שהשקענו בו זמן ועשייה רבים. כל אלו פלטפורמות שיצרנו מתוך חשיבה על הדור הבא והחדשנות, לכן אנו נשארים אטרקטיביים”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“לא רק שיש זכות קיום, אלא שיש להם גם מקום גדול מאוד. שוב אני חוזר למה שאמרתי מקודם – זה הכל קשור למה שעושים. אם אתה חושב חדשנות אתה יכול להצליח בגדול. אבל אם אתה נשען על מערכת שבנויה באותה צורה עוד משנות ה-70 או ה-80 וחושב שההצלחה תמיד תישאר, אתה מיועד לכישלון גדול. זאת גדולתה או מפלתה של מערכת. אנו חיים כל הזמן את הקידמה ולא את היום, בטח לא את העבר כמו אחרים שלא משתנים מבחינת נראות או מבחינה טכנולוגית. לכן אני רואה את המקום שלנו בעיר רק מתפתח ממה שהיינו בעבר או איפה שאנו עומדים היום”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת תמשיך להתקיים?
“אני חושב שהפרינט תמיד יישאר, כל עוד יעשו את הדברים נכון. עוד פעם, צריך תמיד לחשוב איך אני עושה מחר משהו שיצליח יותר מהיום. אם אתה אדם שאומר לעצמו ‘הצלחתי’ ונשען על זה לאורך זמן אין לך זכות קיום. אנשים אוהבים להגיד סיסמאות כמו ‘הפרינט מת’. אבל אני חושב שזה משפט של שחור לבן, ויש גם את השטח האפור באמצע, וצריך למצוא אותו. שהחברה מצד אחד תמשיך להתקיים מבחינה רווחית, טובה ונכונה, ומצד שני שהצרכנים והציבור יהיו מעוניין בך. אנשים אומרים שהעיתונים מתרסקים אבל אפשר לתת לדוגמה את ישראל היום שהוא עיתון מצליח ונקרא, גם אם הוא מחולק בחינם, אז הפרינט עצמו יש לו זכות קיום, צריך רק לדעת לעשות את זה. זה לא משנה איזה עסק פתחת צריך לדעת איך לתפעל את העסק נכון”.
מהם האיומים העיקריים על המשך קיומה של התקשורת המקומית?
“אני יכול לדבר רק עלינו והמקום שלנו. אני חושב שבאשדוד אנחנו, המגזין, האיום המרכזי ולכן לי אישית אין איומים. מי שלא יודע לעשות את הדברים נכון מסתכל על הצד השני, אני מסתכל רק על עצמי ושאחרים יסתכלו עלי”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?
“אני מאוד אופטימי, יש לנו עוד המון תכניות עבודה שאנו מכינים לשנה החדשה שהולכות להיחשף בקרוב. אנחנו רוצים להצליח ונעשה הכל כדי לעמוד בציפיות של עצמנו”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“אני חושב שכל אחד שמתעסק בעיתונות או דעת קהל צריך להגיד את כל מה שיש לו לומר על הכל. וזה מה שאנו מנסים לעשות. כמו שאמרתי בהתחלה אנו רוצים להיות הפה של התושבים, לטוב ולרע, ורק ככה אפשר להצליח, כי רק ככה רוכשים את האמון של התושבים”.
"להביא את ההווי של העיר לתושבים". לייבי ליברמן, מנהל העיתון החרדי "אשדוד בכותרות" שיוצא בפיקוח רבני העיר
לייבי, להשקפתך, מהו תפקידם של המקומונים בימינו?
“להביא את ההווי של העיר לתושבים. העיתונות הגדולה מדברת על הדברים הגדולים, ואנחנו עוסקים במה שנעשה בעיר”.
מה החשיבות שיש לעיתונות המקומית באשדוד?
“לשמור על ההרמוניה ועל החיים המשותפים, על הרב גוניות בעיר. כולנו חיים פה ביחד”.
במבט לאחור, האם הכוח וההשפעה של המקומונים השתנו לאורך השנים?
“השתנה לטובה, כוחם רק התחזק. אנשים פחות מעניין אותם הפוליטיקה הגדולה ויותר מעניין אותם החיים שלהם, מה שנקרא החיים עצמם, מה קורה ברחוב שלהם ובאזור שלהם. לכן לעיתונות המקומית יש יותר חשיבות ויותר ביקוש”.
לדעתך, למקומונים יש עוד זכות קיום בימינו?
“לדעתי כן. לדעתי עסק מקומי שרוצה להצליח יותר, חייב לראות איך הוא מוצא את החשיפה שלו במקומון”.
אתה חושב שהתקשורת המודפסת עוד תמשיך להתקיים?
“שוב, אני מסתכל מנקודת מבט חרדית, זה האמצעי תקשורת היחידי שיש לי, ולכן יש לו זכות קיום ואני צופה שהוא רק ימשיך ויתפתח”.
מהם האיומים העיקריים על קיומה של התקשורת המקומית?
“צריך להתנהל נכון ולעבוד נכון. אני לא רואה פה משהו מאיים, לפחות מהעיניים שלי”.
האם אתה אופטימי או פסימי לגבי עתידו של העיתון?
“אני אופטימי ורואה רק טוב, צריך להתקדם. אפשר להתפרנס מזה אם עובדים נכון ומתנהלים נכון”.
מהיכרותך עם התקשורת המקומית, האם היא מסוגלת כיום להיות עיתונות חוקרת?
“כתקשורת חרדית, אנחנו לא מתעסקים בדברים האלה. אני משתדל לא להיכנס לדברים האלה, פחות להתעסק בביקורת ויותר לחזק את מי שעושה. אנחנו משתדלים לתת להם במה טובה, בפרט לנציגים בעירייה”.
