התקשר דור גפני, העורך של כאן דרום והאחרון בשרשרת, וביקש: ״כתוב טור פרידה בתור העורך המיתולוגי של כאן דרום״. העיתון נסגר, הוא אמר את מה שידעתי כבר שבועות. עבורי סגירת העיתון שאתם מחזיקים ביד בפעם האחרונה, היא צביטה בלב. תקופת חיים שמסתיימת.
הצעירים אולי לא זוכרים, אבל שנות ה-80׳, ה-90׳, חלק משנות האלפיים, היו הימים הגדולים והמשפיעים של העיתונות המקומית בישראל. הטלוויזיה המסחרית, או בשמה היותר מאוחר ״ערוץ 2״, טרם קמה, אף אחד לא ידע מה זה אינטרנט, ואת עידן הרשתות איש לא דמיין. היו עיתונים ארציים חזקים, בעיקר ידיעות אחרונות והמקומונים.
והמקומונים קבעו כמעט הכל. המונים קראו אותם, בדרך כלל לפני העיתון הארצי, כדי לדעת מה קורה בעירייה, במועצת הפועלים, במתנ”ס השכונתי, סיפורי הפלילים באותו שבוע, הרכילות, הגיבורים המקומיים, העלק סלבס, החשיפות, השחיתויות, הכל.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
והשפענו. מאד השפענו. היינו עיתון אזורי שהשתרע מקו יבנה גדרה, דרך אשדוד, אשקלון, קרית מלאכי, קרית גת ועד שדרות כולל כל המועצות האזוריות, בעיקר המושבים. התפוצה שלנו הייתה אדירה והעיתון היה בתשלום. עיתונים ארציים ציטטו מדי פעם את הסיפורים שלנו שהיו כמעט תמיד ביזאריים, מצחיקים, קצת מופרעים לתושבי ת״א והמרכז.
שער "כאן דרום" 11.12.98
פעם בחצי שנה היו עורכים סקרי תפוצה, TGI קוראים לזה, ותמיד היינו ראשונים. באשדוד היה פייט גדול על התפוצה עם מנחם גלילי, העורך הוותיק והמיתולוגי של השבוע באשדוד. נפגשנו עם היריבים מדי שישי בקיוסקים, בדוכנים, במכולות, לא תמיד תמיד זה עבר בשקט.
והיו תקופות הבחירות הסוערות לראשות הערים. העיתון השפיע מאד, לפעמים חרץ גורלות, ראשי הערים והמועמדים בערים השונות ראו ב״כאן דרום״ את הסיבה להכל, לניצחונות, להפסדים, כמעט לגורלם.
עשינו הכל כדי ליצור עיתון מעניין. עבדנו קשה כדי למצוא את הסיפורים הטובים ביותר, המעניינים, הצבעוניים, החושפניים, כאלה שיספרו את האמת בכל עיר ועיר, בכל מחלקה בעירייה, בכל רובע בעיר, כמעט בכל בלוק בשכונה נידחת. רצינו לעניין, לרגש, לעורר מחלוקת, לעצבן, לגרום לקורא לחפש אותנו בדוכן גם בשבוע שלאחר מכן.
העולם השתנה. העיתונאים בעיתונות הכתובה הפכו למוכרי הקרח של שנות ה-50׳ לאחר המצאת הפריג׳דרים. פתאום צריכים אותם פחות. קוראים אותם פחות. הכל ברשתות, זמין יותר, נגיש יותר, מעודכן הרבה יותר.
והפרסום שממנה חיה העיתונות המקומית, ירד בהתאם. נדד למקומות אחרים, לטלוויזיה, לאינטרנט, לגוגל ופייסבוק, מותיר את המקומונים חלשים יותר, עניים יותר, מאחור. העולם כאמור משתנה. אני לא איש נוסטלגי, צריך להסתכל קדימה, אין מה לבכות על מה שהיה ואינו עוד.
שער העיתון, 14.11.86
וכעת הגיע זמן נעילה. ותודה גדולה. לכל החברים שהיו איתי משנת 1985, כשהגעתי לעיתון שערך אז בהצטיינות יואב צור ועד שעזבתי בשנת 2007 לערוך את עיתון ישראלי ז״ל שקדם לישראל היום.
תודה גדולה לניצה גפן שכיכבה ביבנה, ליובל אזולאי, רבקה יניב, קובי אשכנזי ודניאל אביב באשדוד, לאבי מלול בקרית מלאכי, לרמי אוחיון וטובה דדון בקרית גת, לעליזה ארבלי, איילת יקיר- טפירו, גד מנור, וסימון לוי מאשקלון, למשה בוקר, יוסי פרטוק ופיני ביטון ששיגעו את האזור ממדור הספורט, בעלי הטורים יהודה נחשון, אילן גילאון, אריה סולומון, יורם אבני ז״ל, אריאל ספיר, הלא הוא הלורד אריסטו דה סילבר. למשכתבות מלכה זוהר, טלילה שחר ויסמין גיל, לקלדניות ז׳קלין גרשון וז׳קלין יוספי, המזכירה האדירה נחמה באשרי, לכתבנית רונית רובין, למזכירת המערכת מיכל מאסס, לגרפיקאים האדירים דני סוסנה, בבי ורטה, לצלמים אורי קריספין, אילן אסייג, ולכל אנשי הפרסום והמסחר.
העיתונות המקומית נחלשה, אבל הותירה חותם גדול. יצרה שפה, שיח, העשירה, עצבנה, שעשעה, בנתה כוכבים, לפעמים גם הורידה אותם לקרקע ברעש גדול.
״כאן דרום״ היה עיתון מקומי קלאסי. רק סיפורים על האזור, העיר, השכונה המקומית. וכעת זה מסתיים. עבורי הוא יהיה תמיד זיכרון מתוק, זיכרון של בית.
