לפני יותר משנה, אחרי שהעיתון שבו עבדתי נסגר ופוטרתי, קיבלתי טלפון מאילן ויהודית. איך בבית, מה קרה, מה הלאה. מתעניינים, דואגים, שואלים במה אפשר לעזור.
לאורך השנים היו לי לא מעט שעות אילן. מה עם המשפחה, הוא נהג לפתוח, ואיך המרגש, מה קורה בתקשורת, ואיך הבריאות. מקשיב לך. כן, אילן באמת התעניין, היה אכפת לו.
ראיתיו מקרוב. הכעס והתוכחה, הצחוק הילדי, המחוות החמות. הקמטים בפניו וקולו הסדוק מעישון ומהרעמת קול, הנשימה הקצרה, נעזר במקל, כל צעד בא במאמץ רב. כשכבר היה עייף עבר לכיסא ממונע וקלנועית. לא חולשה ראיתי כי אם יופי ועוצמה.
הרבה אמת הייתה בו. ופשטות. נדמה לי שאם אילן אמנם היה תמים, הוא גם היה ההוכחה החיה לכך שנאיביות עדיפה מציניות (כן, גם אם במציאות הישראלית אתה נתפס כפראייר).
אני זוכר שהקשיתי עליו באחד הראיונות ושאלתי, איך זה יכול להיות שבביתו, באשדוד, מפלגתו מרצ לא מקבלת יותר מכמה מאות קולות. אתה מקבל המון אהבה ברחוב, הטחתי בפניו, אבל בקלפי?
אילן גילאון מצביע בקלפי שליד ביתו באשדוד
ויעיד על כך גם גל התגובות מהבוקר. נכון, אילן גילאון היה אדם אהוד ומוערך וזה חצה מפלגות, אבל להצביע לו? זה כבר משהו אחר, אמרו לא מעט אנשים שידעו לטלפן אליו הביתה כשהיו צריכים אותו ובהבדל מפוליטיקאים אחרים – הוא גם היה עונה.
האיש שהיה איש של אנשים, הושיט יד לכל אחד, כי כזה הוא היה וזו הייתה השקפתו על הדרך שבה נבחר ציבור צריך לנהוג. יחד עם עוזריו הוא היה מחלקה שלמה לפניות הציבור, שטיפל בבעיות של בני אדם מכל רחבי הארץ בלי שום הבדל, ולמיטב ידיעתי אף פעם לא העז לשאול למי הם מצביעים.
אילן היה פוליטיקאי חברותי וחברתי. לא, לא במובן המזויף והמאוס שמקובל בחברה הישראלית. לא כמו 'חברה בע"מ', אצל אילן זו הייתה דרך חיים. הוא האמין בסוציאליזם ובהקשר הזה היו לו כמה אמרות שפר לפנתיאון. שמעתי הבוקר את יהודית אומרת ברדיו, שאם היה יכול לבחור, כנראה שהיה בוחר למות ב-1 במאי, יום הפועלים. רק למה כל כך צעיר?
הישגיו בפוליטיקה המקומית האשדודית ובפוליטיקה הארצית, בכנסת, הם רבים. תכניות, חוקים, מאבקים. אך לא מרפה ממני התחושה שאיבדנו אדם שיכול היה להיות מנהיג בכל קנה מידה, ושהיה ראוי להגיע לעמדות הרבה יותר בכירות. לא למרות עמדותיו, בזכותן. ובזכות מי שהיה. ההפסד הוא שלנו.
אילן, תודה
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
