עברו כחודשיים וחצי מפטירתו של אילן גילאון (65), ח"כ לשעבר במשך 15 שנים וסגנו לשעבר של ראש העיר צבי צילקר ז"ל, שכיהן עפ"י בחירתו שלו, כממונה על התרבות והנוער. רעייתו יהודית וארבעת ילדיהם עוסקים גם בימים אלה בהנצחתו.
לשאלה כיצד היא מרגישה נפשית עונה יהודית "כמי שנמצאת על רכבת הרים רגשית 'פעם למעלה' – בעת העיסוק בהנצחה, ואז יש מציאות, מגיעה ה'פעם למטה', ואני מרגישה בום! אני לומדת לחיות עם זה. רוצה לעשות את הדברים שאילן ואני חשבנו שצריך לעשות אותם. אני לא מצפה שיוקל, לא מתכננת… מנסה לחיות את החיים כמות שהם, כמו שהוא רצה ועודד אותי לכך, גם מבחינה פרטית וגם מבחינה אידיאולוגית".
במסגרת הנצחתו, מסיימת המשפחה בימים אלה את הכנתו של הספר "פוליטיקה לילדים" שכתב אילן, במשך שנתיים, ולא זכה לראות את הוצאתו לאור. זו מתבצעת באמצעות הדסטארט-גיוס מימון המונים ע"י רכישת הספר טרם הוצאתו לאור. לדברי יהודית הספר, שישמש גם להנצחתו, מממש את חלומו של אילן להנגיש את מונחי עולם הפוליטיקה לילדים. "זהו סיפור מקסים בגובה העיניים. הוא כתוב בהומור המיוחד של אילן, בשפה קלה וידידותית ואת הטקסט מלווים האיורים של רונית צווייג". לדבריה, מספר הכותרים של הספר יתבסס במידה רבה על מספר הרוכשים וכאלה כבר יש מאות.
רוצים גם לתמוך ולרכוש? הקליקו כאן
הספר שכתב אילן ז"ל
"אילן החל את דרכו בהדרכה וחינוך", מספר יהודית, "הוא אהב לעבוד עם ילדים וצעירים והם אהבו אותו. זה היה מדהים לראות את הקשר של אילן, שלא ידע להבדיל בין ווטסאפ לפייסבוק ולא ידע להפעיל מחשב, לילדים ולבני הנוער. הוא האמין ביושרם ותמימותם של הילדים וחשב שחוסר ניסיונם יתקן את מה שהמבוגרים קלקלו. הוא עצמו שיתף את ילדינו מגיל צעיר בפעילות פוליטית וכך עשה גם עם נכדינו. מכאן גם נולד הרעיון לספר". בהפגנות ובתהלוכות הוא נראה כמעט תמיד עם אחד או יותר מנכדיו, כשהם רכובים יחד אתו על הקלנועית. כשהיו שואלים אותו מדוע הלך לפוליטיקה? הוא היה עונה: "כדי שאיש לא יצטרך לבחור בין פרוסה לתרופה".
אילן גילאון ונכדיו. צילום :תומר אפלבאום
אילן נהג לומר כי לו היה כותב את לוחות הברית, היה הופך את "לא תחמוד" לדיבר חשוב יותר מ"לא תגנוב". זאת כי תאוות הבצע והקפיטליזם החזירי, שלא יודעים שובע בניצול וביצירת הפערים, היו בעיניו שורש הבעיה. רבים מהמספרים ציטטו עשרות אמרות שפר מקוריות של אילן, שמסכמות מצבים ונותנות רעיונות לדרכי פעולה, כמו: "יותר ויותר מקבלים פחות ופחות"; "לא מתקנים עוול אחד בעוול אחר"; "בהמת משא אידיאולוגית"; "בעולם המודרני חסרה האמירה מהלב"; "עלינו להיות תמיד מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתנו ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות"; "חבר כנסת צריך לקבל החלטות כאילו הוא זקן, עני וחולה ולא כאילו הוא צעיר, עשיר ובריא"; "חבל שאת החוק החשוב ביותר, 'תהיה בן אדם', לא ניתן לחוקק". האמרות היו, לדברי יהודית, מלהיבים את האנשים שמסביבו, הן נתנו להם דרייב. בימים אלה, אוספת המשפחה את עשרות אמרות השפר של אילן למחברת. זו תונח בקופסה מיוחדת שתחובר למצבה כך שהפוקדים את קברו של אילן יוכלו לעיין בה. בהמשך מתכוונת המשפחה להוציא לאור ספר שיכלול את אוסף האמרות הללו.
בשנים האחרונות לחייו היתה בריאותו של אילן רופפת, אם כי בתקופה האחרונה חלה הטבה במצבו. בערב יום השואה, "כמה סמלי", ארבעה ימים לפני שנפטר, הביאה אותו יהודית לטיפול הדיאליזה, נשקה לו, נסעה לענייניה והתכוונה לחזור לקחת אותו הביתה. "דווקא כשחשבנו שהדברים הסתדרו הוא קיבל אירוע מוחי נוסף, ממנו הוא כבר לא יצא", היא אומרת. כמי שהיה כה תאב חיים ומשמעות, ופעל כל חייו להשפיע ולבנות ולא להיות קורבן של נכותו, החליט אילן, כשבריאותו החלה לקרוס, לסיים את חייו עם מינימום סבל ושמירה מרבית על כבוד האדם. הוא מילא את הטפסים של משרד הבריאות המורים לעשות כן, ויהודית וילדיה עמדו מאחורי החלטתו של אילן, עד כלות. בשלב מסוים גם הגיעה לביה"ח עורכת הדין שלהם שתמכה בהם.
הדבר היחיד שבני המשפחה הסכימו לו היה לתת לאילן מורפיום כדי להקל עליו, שלא יסבול. במהלך כל השבת ישבו יהודית והילדים ליד מיטתו. היא מספרת כי אחד אחד הבנים אמר שאינו מסכים שאילן ימות בשבת, תאריך פטירתו של היטלר. ביום ראשון בבוקר, האחד במאי, הם "שחררו" אותו. אילן בחר להיקבר בבית עלמין חילוני, ריבוני, שוויוני לכולם, "מנוחה נכונה", בכפר סבא. הוא נטמן לצלילי שירו של טשרניחובסקי "כל עוד נפשי דרור שואפת… כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז".
"מלצר הציבור"
לפני כחודש וחצי, כשמלאו 30 יום לפטירתו של אילן קיימה מפלגתו מר"צ, אירוע לזכרו "ברוחו, בדרכו ובדמותו". את האירוע ב"בית ציוני אמריקה", בת"א, הנחתה גל גבאי – שלא פסקה מלומר כמה אהבה אותו, את אילן. "אם אילן יכול היה להגיב, אומרת יהודית, הוא היה עושה איזו תנועה עם היד ואומר 'מה? השתגעתם? יאר צייט (באידיש: יום זיכרון) בשבילי?'".
"השתגעתם? יום זיכרון בשבילי?". צילום: פבל
האירוע התחיל במינגלינג, מתארת יהודית, "חיבקו וניחמו ואמרו עוד מילה… ועוד מילה. היה מכובד ומרגש, אילן היה באמת נאהב". לאירוע הגיעו כמה מאות אנשים. הוסיפו כיסאות ורבים נוספים עמדו. היו שם חבריו של אילן, בעבר ובהווה, לדרך הפוליטית וכאלה שהוא נגע בהם בפעילותו הציבורית רבת השנים. אילן, שכונה "האיש עם הלב הכי גדול שיש", עסק בכנסת בעיקר בענייני רווחה, זכויות נכים וחקלאות. הוא היה חבר בוועדות העבודה הרווחה והבריאות, הכלכלה, הפנים, איכות הסביבה, זכויות הילד והוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים. אחד האנשים שסיפר עליו היה רובי ריבלין, שהקשר בינו לבין אילן נוצר בעת ששיתפו פעולה בנושא הנגישות. ריבלין אמר, בין היתר, שזה כבוד גדול להיות נשיא במדינת ישראל, אבל להיות החבר של אילן זה כבוד הרבה יותר גדול. חנן יובל שר בהתנדבות. הקשר בינו לאילן נוצר בעת שיובל ייצג את אמ"י (איגוד אומני ישראל). אילן, לדברי יהודית, סרב לקבל הזמנות למופעים כהערכה לתמיכתו וסיועו לאיגוד והתעקש לרכוש כרטיסים. "הוא נהג לומר שבשבילו לראות מופע תרבותי זה כמו בשביל אדם דתי לקנות אות בספר תורה", היא מספרת.
באירוע הוקרנו סרטונים על אילן ואנשים תארו את הקשר האישי אתו, בהם שניים מעובדי לשכתו בעבר (שאחד מהם משמש כיום כמזכ"ל המפלגה והאחרת היא כיום מעוזרותיו של שר הבריאות ויו"ר המפלגה ניצן הורוביץ). השניים ציינו שלמרות שהיו להם לעיתים חילוקי דעות אתו, הם העריצו אותו ואהבו לעבוד אתו "הוא היה הכי חם והכי מבין", הם אמרו וסיפרו שאילן, שהגדיר עצמו כ"מלצר הציבור", לימד אותם שלא משנה מי הוא הפונה ללשכתו, הוא זקוק לסיוע ויש לעזור לו.
מה שבלט ביתר שאת בערב המדובר והוסיף תקווה וגאווה למשפחתו של אילן ולמר"צ היתה השפעת הענק שאילן הקרין על הציבור בישראל. הוא השכיל לגעת ברבים ולטעת בהם אמונה בערכיו ומעשיו. הוא היטיב לשלב בין משנה ערכית סדורה לבין היכולת לצרוב אותה בקרב רבים. בדרכו שלו, בדוגמה האישית של אדם שהתמודד עם מוגבלותו מילדותו , הוא מצא את המסילות לצעירים כבוגרים. אישיותו והרטוריקה שלו שברו מחיצות ונגעו בהרבה לבבות. היו מי שהזכירו שאת השקפת עולמו העמוקה שאב אילן, בין היתר, גם מהיהדות. הוא נהג לציין שמשנתו הפוליטית נשענת על שלושה נביאים: הנביא עמוס שדיבר על חלוקת העושר העולמי, הנביא ישעיהו שדיבר על חלוקת הארץ, והנביא ירמיהו שקרא להיות אנושי והומני.
גילאון והשר ניצן הורוביץ. צילום: פבל
מנהיג מלידה
אילן עלה מרומניה כילד וגדל ברובע ג' באשדוד. כבר בביה"ס התגלה אילן כמנהיג. הוא נבחר ליו"ר מועצת התלמידים ויהודית נבחרה לאחת משני סגניו. המועד בו עברו לשבת זה ליד זו, היה באחד במאי, חג הפועלים (שהוא גם תאריך פטירתו של אילן). זה קרה בעקבות כך שסירבו בביה"ס לאשר להם להשתחרר מהלימודים כדי להשתתף בהפגנה. "היה לנו בוחן בלשון והתעקשנו לשים דגל אדום על השולחן. המורה, נאווה מור, הרשתה לנו לעשות זאת ומאז החלה בין שנינו ידידות פוליטית שהתפתחה לקשר אישי. הוא אף פעם לא ביקש ממני חברות פשוט נהיינו חברים, זרמנו יחד", היא מספרת.
כשהם היו בכיתה י"א פרצה מלחמת יום הכיפורים. על אילן עברה שנה קשה, הוא, בין היתר, נפגע בתאונת דרכים והיה מגובס למעלה מחודשיים, מה שבא לידי ביטוי בציוניו הנמוכים. הוא נהג לספר בהומור שאפיין אותו, שהמורה לביולוגיה קלקלה לו את התעודה. כי בעוד שכל ציוניו היו 4 היא, המורה לביולוגיה, נתנה לו ציון 5. המחנכת, שהתייאשה ממנו, הציע להוריו לשלוח אותו ללמוד מקצוע, שכן לדעתה הוא לא יהיה מסוגל לעשות בגרות. בכיתה י"ב הוא עבר ללמוד במסלול אקסטרני, בתיכון רון ברחובות, תוך זמן קצר השלים את כל בחינות הבגרות, חודשים אחדים לפני חבריו במקיף א', והיה חופשי לעיסוקיו. בבקרים הוא היה קופץ לבקר במקיף א' כשהוא נעול בכפכפי גומי ומצויד במגבת, בדרכו אל הים. למורים שפגש שם והתעניינו בשלומו הוא הבהיר באותה הזדמנות שהוא מתכוון ללמוד באוניברסיטה ולעשות דברים גדולים. למותר לצין שהמורים המדוברים, שהטילו ספק ביכולותיו ובכוונותיו, התבדו.
אילן ויהודית גילאון בביתם. צילום: דור גפני
כשנישא ליהודית התגוררו בני הזוג בבית ילדותו – דירה בדיור ציבורי. לאחר מספר שנים, כשלא ניתן להם לרכוש את הדירה, הם עברו להתגורר ברובע י"א. תחילה ברב קומות ומשם עברו לבית צמוד קרקע, בשורה הראשונה מול הים. לפני כשנתיים, כשמצבו הבריאותי של אילן החמיר (עבר, בין היתר, אירועים מוחיים וקיבל טיפולי דיאליזה) עברו בני הזוג להתגורר ברמת גן, קרוב לילדיהם. "בניגוד לאשת לוט כנראה שלא הייתי הופכת לנציב מלח" אומרת יהודית, שאינה מצטערת על המהלך.
היא אוהבת את הדירה הנוכחית בקומה ה-28, שחולשת על הספארי, הפארק הלאומי ופארק אריק שרון. מבעד לחלון המערבי היא נוהגת לצפות בשקיעות המרהיבות. בערב, לפני שמסרה לקונים את מפתח הבית באשדוד ערכו, יהודית והילדים, טקס פרידה מהבית הריק, שהיה מלווה בהרבה צחוקים. הם רצו הלוך ושוב על המדרגות ושאגו במלוא גרונם מעין התפרקות כזאת. יהודית לא שינתה דבר בדירה ברמת גן. היא השאירה את הכל כמו שהיה, את כל הדברים שהיא ואילן אהבו. "את הספרים והתמונות שמשרים את תחושת נוכחותו הטובה של אילן". לפעמים, תוך שהיא עובדת על המחשב, היא מצפה לרגע שאילן יגיב על הנאמר בטלוויזיה, כמו שנהג ביושבו על הספה… שירביץ איזו דחקה. אבל כשהיא מפנה לשם את מבטה זה מכה בה בכל פעם מחדש – הספה ריקה…
המגדלור על גבעת יונה. צילום: פבל
יהודית מרוגשת מאוד מיוזמתו של ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, לקרוא למגדלור שבמתחם הנוער על "גבעת יונה" ע"ש אילן. במכתב ששיגר אליה ואל הילדים – עמרי, ענבר, אלינור ומתן, שבועיים לאחר פטירתו של אילן, כתב ד"ר לסרי כי מתחם הנוער הוא המקום הטבעי להנצחתו של אילן ומגלם בתוכו את חייו ופועלו. "הוא פעל רבות וקידם נערים ונערות, הקנה להם ערכים חברתיים, אהבת האדם וחתירה לשוויון חברתי… הוא היה מגדלור של אנושיות נדירה ואהבת האדם, שהתעלמה ממחלוקות פוליטיות למען צדק חברתי ותיקון עוולות. הוא היה מגדל של אור חברתי, שהאיר בפועלו את חייהם של רבים", כתב ד"ר לסרי למשפחת גילאון.
"המחווה הזו, אומרת יהודית, הביאה אותי לידי דמעות. שרתי לפני 46 שנים בחיל הים במתחם המגדלור. טיפסתי לעיתים קרובות לראש המגדל לבדיקה שגרתית של אנטנות שהיו מורכבות שם ואילן נהג לבוא לאסוף אותי משם בסוף המשמרת. מראש המגדלור ניתן לראות את כל אשדוד, את העיר היפה והמדהימה הזו שצמחה מתוך החולות ואילן צמח יחד איתה. המגדלור הוא סמל של אור המאיר את הדרך הנכונה והבטוחה לחוף מבטחים. מה יותר מזה יכול לסמל את אילן? אנחנו מודים על ההנצחה הכל כך חמה ומרגשת שלו, בנוף תבנית מולדתו", היא אומרת, ומוסיפה שאילן האמין כי אדם צריך להזדקן בתבנית נוף מולדתו. "לצערו הוא נאלץ לוותר על הרבה חלומות ותוכניות בשנים האחרונות, בעיקר על תבנית נוף מולדת, העיר אשדוד שכל כך אהב. ילדיי ואני התרגשנו מאוד מהיוזמה. הדברים מחממים את הלב בידיעה שאילן הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, בכל מקום, אבל לעיר אשדוד יש חשיבות מיוחדת".
לסרי, גילאון וקקון בחנוכת המבנה של השומר הצעיר. צילום: שמואל דוד
מחווה נוספת שרגשה מאוד את יהודית היתה החלטת "השומר הצעיר" לקרוא למבנה החדש של קן התנועה, שנחנך בשטח בי"ס רעים ברובע ד', על שמו של אילן, שבועיים לאחר פטירתו. בטקס החנוכה היא גזרה את הסרט יחד ראש העיר, אם כי חשה מבוכה, כי לא היתה רגילה למעמדים כאלה. זו היתה לדבריה התגשמות חזונו של אילן, ש"השומר הצעיר" היה כור מחצבתו. הוא האמין ופעל לקידום וטיפוח הנוער והצעירים ואלה נהו אחריו כמדריך ומנהיג ואמצו בחום את "אילן האדום".
יש להם ליהודית ואילן היסטוריה משותפת של 50 שנה. שניהם למדו באותה כיתה י' במקיף א' באשדוד. הוא חשב שהיא חנונית מעצבנת והיא ראתה בו ופרחח. במהלך אותה השנה, היא שינתה את דעתה עליו. זה קרה אחרי שבאחד משיעורי החברה הוא הקריא קטע שכתב על מחנה פליטים בלבנון. "התרגשתי מזה שיש לו דעות ואידיאולוגיה, הבנתי שאנחנו שנינו הכי שמאלנים בכיתה והחל ביננו שיח", מספרת יהודית.
במהלך כל השנים עמדה יהודית, שהיא איש ארגון, מאחוריו. ליוותה ותמכה בכל מה שעשה. "לא היינו אנשים של יחד ולא של יד ביד. הייתי רגילה להיות די הרבה לבד. אני אוהבת סרטים והצגות. הוא היה מצטרף אם וכאשר היה לו זמן. אני אוהבת לטייל, הוא אהב טיולים קצרים, רק לכמה ימים. דקה לפני פריצת הקורונה עוד הספקנו לעשות מסע משפחתי חווייתי עם הילדים למחוזות ילדותו ברומניה".
יהודית לא התנתקה מאשדוד, תבנית נוף מולדתה. היא מגיעה לעיר לפחות אחת לחודש: לספר, למניקוריסטית, למוסך, למסעדה ולהתראות עם חברים. "אני אוהבת את כיוון הנסיעה מערבה, כשרואים את הים", היא מסכמת.
