בחודש ספטמבר ימלאו 14 שנה להירצחה של סרן יעל כפיר מאשקלון, בפיגוע בטרמפיאדה בצריפין. בשנים שחלפו מאז מותה עושה אביה בן כפיר הכול כדי לקדם את השלום. לא, עבורו זאת לא קלישאה ולא חלום רחוק; לדבריו, זאת הדרך היחידה למנוע הרג של חפים מפשע ולהביא לסיום הסכסוך.
"עד שיעל נרצחה הייתי אדיש למצב, התעסקתי בעיקר באינטרסים האישיים שלי, גידלתי את הבנות ודאגתי לפרנסת המשפחה. היום אני אוכל את עצמי שלא עשיתי הכול בשביל להציל את יעל. וכן, הפתרון הוא לדחוף את המדינה הזאת לשלום", הוא אומר.
"הבנתי שיעל כבר לא תתקשר אף פעם"
שלושה חודשים לפני שחגגה את יום הולדתה ה-22 נרצחה יעל, קצינה בחיל הקשר, בפיגוע תופת סמוך למחנה צריפין בעת שעשתה את דרכה לביתה. "היא הייתה קצינה בקבע, למדה באוניברסיטה, וסדר היום שלה היה עמוס מאוד. באותו היום היא לא הייתה אמורה לצאת הביתה, כי למרות שהיא שירתה בבסיס פתוח, היא עשתה את הלילות בבסיס בשל עומס בעבודה", מספר אביה.
היום ההוא היה אחר, ויעל הייתה צריכה להגיע לבית הספר לאמניות, ששם השתתפה בהכנות לקראת ערב הפרידה מהמנהלת זיוה וולך. "היא הייתה חלק מהמארגנים, ולכן ביקשה באותו יום לסיים לעבוד מוקדם, התקלחה, החליפה למדי א' ועזבה את המחנה בחמש ורבע אחר הצהריים", אומר כפיר.
זירת הפיגוע בטרמפיאדה ליד צריפין. צילום: ניר כספי.
זו הייתה שעה עמוסה בטרמפיאדה סמוך לבסיס, ועשרות חיילים עשו את דרכם הביתה, כשמחבל פעיל חמאס התקרב לעברם ופוצץ את חגורת הנפץ שהייתה על גופו. יעל נהרגה במקום ואיתה שמונה חיילים נוספים.
בן כפיר היה באותה עת בביתו שבשכונת ברנע והדיח את הכלים. אל אוזנו הגיע הצליל המוכר של מבזק חדשות מיוחד. "הלכתי לסלון וראיתי את האזור המוכר סמוך לבסיס של יעל. אני מכיר את המקום הזה ויכולתי ממש להצביע על המשרד של יעל בתמונה שנשקפה ממסך הטלוויזיה. לא ידעתי על הפגישה המתוכננת בבית הספר, ולכן גם לא חשבתי שהיא יצאה מהבסיס, חיכיתי לטלפון", משחזר האב.
חצי שעה עברה, והשיחה המיוחלת מיעל עדיין לא הגיעה. בן, שניסה לשמור על קור רוח, החל לחייג לבסיס. "לא יכולתי להתאפק והתקשרתי למפקד שלה, לבסיס, למשרד שלה, והיה צליל תפוס בכל מקום. חשבתי שהקווים בוודאי נפלו, ולא הייתה לי שום תחושת בטן רעה. רק בדיעבד התברר לי שהמפקד של יעל, שחמישה מחייליו נהרגו בפיגוע, נתן פקודה להוריד את שפופרות הטלפונים כי לא רצה לשקר לנו", אומר כפיר.
יעל כפיר הי"ד. 14 שנים של שכול.
בשלב מסוים הוא כיבה את הטלוויזיה, פתח את הדלתות והחלונות של הקומה הראשונה של ביתו ועלה למשרד שלו, הממוקם בקומה השנייה. "ישבתי בחדר העבודה ועבדתי בשקט. הערב ירד לנגד עיניי, וכבר התחיל להחשיך, והטלפון עדיין שתק. ככל שעברו השעות הפסקתי לנסות לחייג וגם על הטלפון כבר לא הסתכלתי, הבנתי שיעל כבר לא תתקשר אף פעם", הוא אומר.
בשעה רבע לעשר בלילה שמע לפתע רחשים מהקומה התחתונה, הוא ירד למטה והבחין בצלליות ובדמויות שזזות. לרגע עוד קיווה שמדובר בגנבים, אך כשהדליק את האור ראה בפתח ביתו שני קצינים במדי צה"ל. "למה הגעתם רק עכשיו? אני מחכה לכם כבר מרבע לשש", אמר להם. "הם לא היו צריכים להגיד כלום. נולדתי וחייתי במדינה הזאת, אני יודע מה הפירוש של קצינים בשעת לילה בבית שלי. לקחתי את הטלפון וצלצלתי לשני אנשים: לדוד שלי מנחם, ממנו ביקשתי להודיע לכל המשפחה, ולזיוה וולך, שהייתה זו שעזרה לי לגדל את הילדה המדהימה הזאת". הוא התקשר גם לגרושתו יפה ולטל, אחות של יעל, וביקש מכולם לבוא הביתה.
"החלטתי לנקום"
בימים שלאחר הירצחה של יעל ובלילות הארוכים ללא שינה החליט כפיר לנקום ורקם בראשו תכנית מסודרת. "הרגשתי צורך עז לנקום. מת לנקום ולהראות שאני לא פראייר. החלטתי שאני נוקם, הבת שלי נרצחה ואני הורג. יש לי בבית שני אקדחים, אני מתאמן במטווח כל שלושה חודשים, כך שאני גם יודע לתפעל אותם מצוין. החלטתי לקום בבוקר, להתלבש יפה, ואני זוכר שאפילו חשבתי אם כדאי לענוב עניבה או שזה יהיה מוגזם מדי, וללכת לאתר בנייה סמוך לביתי", הוא מספר.
רצה לנקום אבל התפכח. כפיר. צילום: אורי קריספין.
אך מהר מאוד התפכח מהמחשבה, ותכנית הנקם ירדה מהפרק. "הבנתי שזה לא משנה אם אני הורג חמישה פלסטינים או חמישים, שום דבר כבר לא יחזיר לי את יעל. הבנתי שהדבר היחיד שאני אשיג זה הרג נוסף של חפים מפשע. בעזרת תהליך מחשבתי הגעתי למסקנה שזה לא הפתרון, אבל כשרוצחים לך את הילדה אתה חייב לעשות משהו, אז החלטתי שאני לא רוצה לחיות".
כפיר הלך והסתגר, שקע במיטתו וניתק כל קשר עם הסביבה. לא תקשר ולא ענה לטלפונים, לא פתח את הדלת למבקרים, לא אכל. "שכבתי במיטה וחיכיתי למוות, ירדתי רק לשירותים", הוא מספר.
לאחר כמה ימים החלה בתו טל לדאוג לשלומו והגיעה לבקרו. היא נכנסה לחדר השינה וביקשה מאביה לנסח איזושהי מודעה בעיתון על הירצחה של יעל בפיגוע. "טל אמרה לי שהיא פוגשת המון אנשים שעדיין לא יודעים, והיא מתקשה להתמודד עם השאלות. אז הלכתי לחדר העבודה וכתבתי משהו, הודיתי למנחמים ובתחתית המודעה כתבתי: קירובו של השלום יהיה נחמתנו", מספר כפיר.
בימים שלאחר מכן החלו להתקבל בביתו מכתבים, והוא ערם אותם בערימה אחת מסודרת על שולחן העבודה. אחד מהם היה מכתב מחגית, אם שכולה מכפר סבא שאיבדה את בנה רותם בעת שירותו הצבאי. "חגית ביקשה לשוחח איתי, ואותי זה ממש לא עניין, לשוחח עם איזושהי אימא שאני אפילו לא מכיר. שמתי את המכתב על ערימת הניירת והתעלמתי לחלוטין", הוא מספר. יום למחרת החל למיין את ערימת המכתבים ונתקל שוב במכתב של חגית, ולידיים שלו היה באותם רגעים כאילו רצון משלהן, הן הרימו את הטלפון וחייגו את מספר הטלפון של חגית.
"לא יודע מה גרם לי לעשות את שיחת הטלפון הזאת, אבל היא שינתה לי את החיים. שנינו דיברנו ובכינו, אז היא סיפרה לי שהיא חברה בפורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות למען שלום, פיוס וסובלנות, והזמינה אותי לסמינר שהיה אמור להתקיים בסוף השבוע. הבכי שלי הפך לצחוק אחד גדול. 'תסלחי לי, גברת, עם מי את רוצה שאני אעשה שלום? עם אלה שרצחו את הילדה שלי לפני עשרה שבועות?' שאלתי אותה". היא הסבירה לו שהוא מוזמן לבוא ורק להתרשם, שהוא יכול להקשיב ויכול גם לא, שהוא לא חייב להישאר לכל סוף השבוע ויכול ללכת בכל רגע שרק יתחשק לו. "אני לא חלק ממחנה השלום ולא אבוא", אמר לה וניתק.
האם השכולה שהפיחה חיים
למרות תשובתו הנחרצת באותו סוף השבוע, עשה כפיר את דרכו לנווה שלום. הוא הגיע לשם, נפגש עם קבוצה של כ-60 אנשים, לקח כיסא והתיישב בקצה האולם. "התחלתי להקשיב, ולא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שלדם שלנו יש את אותו צבע, ואין הבדל בין טעם הדמעות של אם פלסטינית שמבכה את אובדן בנה לאם יהודייה, זה בדיוק אותו הדבר. הפגישה הזאת בנווה שלום עשרה שבועות מהיום בו נרצחה יעל, זו הסיבה שאני חי היום", הוא אומר.
14 שנה עברו מאז, ואף על פי שהשלום עדיין לא נראה בפתח, כפיר לא מוותר. הוא פעיל נלהב בפורום, נואם ומדבר בכל מקום שבו רק מוכנים לשמוע. בשבע השנים האחרונות הוא גם משתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי המשותף שנערך בכל שנה ביום הזיכרון. בטקסים ה"רגילים" הוא כבר מזמן איבד עניין.
מתגעגע. בן כפיר בפתח ביתו. צילום: אורי קריספין.
"אלה טקסים של פוליטיקאים ובעלי עניין ואינטרס. מדברים איתי על זה שהבת שלי נפלה על קידוש השם, והיא בכלל לא הייתה אדם מאמין. כל הסיסמאות של 'טוב למות בעד ארצנו' ו'במותם ציוו לנו את החיים' – אלה אמירות נבובות וריקות מתוכן. טוב לחיות בעד ארצנו ולמצוא את הדרך לעשות את זה כמו שצריך. אני בן אדם קצת משונה, אני לא הולך לבית העלמין כי יעל לא נמצאת שם, יש שם אבנים ועצמות. הבת שלי נמצאת אצלי בזיכרון, בלב, והיא במחשבות שלי כל הזמן. יום הזיכרון נועד להראות שהמחיר של השלום הוא נורא יקר; אבל זה לא מחיר השלום, זה המחיר של אין שלום, ואת המחיר של המצב הקיים משלמות עוד ועוד משפחות שכולות", אומר כפיר.
הטקס האלטרנטיבי שנערך השנה גרר אחריו מהומה רבה, הפגנות ואירועי אלימות. לדברי כפיר, כבר מזמן לא מדובר בקומץ של מתנגדים, והתופעה הזאת רק הולכת ומתרחבת משנה לשנה. "היו שם קרוב ל-200 איש לבושים שחורים ועטופים בדגלים. הם צרחו עלינו, קיללו וזרקו עלינו דברים. היו שם גם שוטרים שהגיעו לשמור על הסדר, אבל היו אדישים למתחולל. ביקשתי לדבר עם המפגינים, אבל אמרו לי לא התקרב כדי לא לעורר פרובוקציה", מספר כפיר. הוא נכנס לטקס, אך גם בסיומו הם עדיין היו שם. "צעקו לי שאני נאצי ושאימא שלי זונה והביעו צער על כך שהיטלר לא סיים את העבודה ואמרו שאני לא רואה כי המשקפיים שלי מלאים בדם. אין לי בעיה עם הפגנות, ואני לא כופר בזכות שלהם להביע דעה במדינה דמוקרטית; יש לי בעיה עם הסגנון, הניסוח והשפה. יש לי בעיה עם יריקות, עם השלכת חפצים, עם הניסיון להרים יד", הוא מסביר. לאחר שנכנס לרכבו ויצא ממגרש החניה, ניצל אחד המפגינים את הפקק שהשתרך ואת העובדה שרכבו של כפיר נסע באיטיות, פתח את דלת רכב וניסה למשוך אותו החוצה. "אני מרגיש שדמנו הפקר, במדינה שבה נולדתי ושירתּי נפגעת הזכות שלי לחיות את חיי כרצוני ולהתבטא בלי פחד. בכנסת צועקים על הורים שכולים והופכים אותם לשקרנים ויושב ראש הממשלה ושותק, אז האזרח הפשוט מבין שזה בסדר. אם לשרים וחברי כנסת מותר, אז למה לאזרחים אסור?"
מדברים על שלום
פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות מורכב מ-620 משפחות, שכולן איבדו בן משפחה מדרגה ראשונה בשל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם נפגשים ומקיימים פעילות ענפה גם בכפרים הערביים, מדברים עם כל מי שרק רוצה לשמוע, מזמינים אותם לחוגי בית ולמפגשים בבתי ספר ובמוסדות ציבור. "אני לא מאמין שהשלום יבוא מהפוליטיקאים. זה עם שיש לו אינטרס אחד, והוא להיבחר לעוד קדנציה. השלום לא מעניין אותם, הוא יבוא מהעם ומאלה ששילמו את המחיר ונמאס להם. יש המון אנשים שמחכים לשלום, אבל לא עושים שום דבר כדי להביא אותו".
כפיר מדבר בעיקר על פיוס, כי הוא הדבר ביחיד שיכול להתאפשר בזכות אזרחים מעורבים שרוצים לשים קץ לסכסוך. "בסופו של דבר מי שיחתום או לא יחתום על הסכם השלום יהיה ראש הממשלה. אותי אף אחד לא שואל, ואין לי שום זכות להגיד מילה בעניין הזה, אבל במקומות בהם מקשיבים לי אני אומר. פיוס זו לא סליחה, כי אני לא סולח, ויעל לא נתנה לי רשות לסלוח בשמה. אני גם לא שוכח את יעל. אבל המשמעות מבחינתי היא לחפש אנשים בצד השני שמוכנים לדבר ולא בהכרח חייבים להסכים. יש עם מי לדבר ואפשר לדבר, אם רק מוציאים את הראש מארגז החול. אני לא יודע מתי יבוא השלום, אבל אני יודע שאם אין תקווה, אז אלך לחפש חבל מספיק חזק כדי לתלות את עצמי. הדבר היחיד שנותר הוא להגדיל את שטח בית העלמין, כי שני הצדדים ממשיכים לקבור את האנשים הכי יקרים להם. אני לא הולך לשבת ולבכות, כי צריך לפעול ולהביא את השלום, הוא לא יבוא לבד".
