"מראות קשים, בעיקר של ילדים": יוסי לנדאו, מתנדב זק"א מאשדוד, על הזוועות בעוטף

במשך עשרות שנים הם עוסקים בפינוי גופות, בהתנדבות. הם ראו דברים קשים, הם כמעט תמיד יודעים למה לצפות. אבל למראות שחיכו למתנדבי זק"א ביישובי העוטף, כלום לא הכין אותם. "זה היה מעל ומעבר. פשוט מעל ומעבר", תיאר זאת יוסי לנדאו, תושב אשדוד, שמתנדב בזק"א מעל 33 שנים.

הימים האחרונים, מאז החלה מלחמת 'חברות ברזל' היו קשים עבור כולם. את סרטוני הזוועה והתמונות הקשות לצפייה, יש כאלה שמראש, נמנעים מלראות. יש גבול למה שהנפש האנושית יכולה להכיל. אבל הם, מתנדבי זק"א, ראו זאת בעיניהם.

יוסי לנדאו, בן 55, מתגורר באשדוד ב-24 השנים האחרונות. הוא אב לעשרה ילדים, סב ל-22 נכדים. הוא בעל העסק בס"ד שילוח ולוגיסטיקה, וכשהוא יוצא למשימה, לעיתים תחת אש, הוא לא חושב על כלום. לא על העסק, לא על המשפחה מאחור. הוא חושב אך ורק על כל עם ישראל.

רוח ההתנדבות טבועה בו. "כל המשפחה שלנו מתנדבים. אבי שיחיה, הנחיל לנו את זה כל החיים. אני מתנדב במד"א, בהצלה, בידידים, בעזרה למרפא. בזק"א, הוא מתנדב כבר 33 שנים, ובניו מתנדבים איתו. גם בימים אלו. גם אל מול המראות הקשים שהורים מנסים לחסוך מילדיהם, הוא לא חוסך מהם. עם ישראל אחים ואנחנו ערבים זה לזה. אין דרך אחרת".

מתנדבי זק"א מפנים גופות. צילום: יוסי לנדאו

"לא יצא לי לראות מעולם מקרים כאלה"

אבל עם כל המוטיבציה הגדולה והשליחות שלו לעשות למען עם ישראל, למראות הקשים שהוא נחשף אליהם בימים האחרונים, הוא לא היה מוכן. "המראות הם קשים. בעיקר המראות של הילדים. אנחנו רואים את הרצח. רואים מה שהם עוללו לאנשים, ליהודים. לא יצא לי לראות מעולם מקרים כאלה".

ביום שבת, עם תחילת המלחמה, נקרא לנדאו לזירה לפינוי גופות. "היעד הראשון שהגענו אליו היה הכניסה לשדרות. הצלחנו להגיע רק לשם בשלב הראשון כי בכל שאר המקומות היו חילופי אש תמידיים. מיד כשהגענו התחלנו לטפל בגופות שהיו על הכביש, ועבדנו תחת אש".

רק ארבעה ימים לאחר מכן חזר לנדאו לראשונה לביתו. "ישנו בשטח וקמנו בבוקר להמשיך בפינוי הגופות. היינו באופקים, שדרות, רעים, בארי, כפר עזה. עד היום, אני והצוות שלי פינינו 650 גופות".

"ראינו גופות עם חגורות נפץ"

גם השאלות שהגיעו בבית על מה שראה, תפסו אותו לא מוכן. "לאחר שהתקלחתי התיישבתי לאכול. ואז אשתי התחילה לשאול", הוא מספר. "אמרתי לה 'חכי רגע שכחתי משהו למטה, אני יורד להביא'. יצאתי החוצה וחזרתי רק כשידעתי שהיא כבר ישנה. כדי שלא אצטרך לענות לה על זה".

מתנדבי זק"א מפנים גופות. צילום: יוסי לנדאו

איך אתה מצליח להתמודד עם המשימה הזו, לראות מראות כה קשים ולא לקפוא במקום?
"אני לא קופא. אני לא מפחד. ואני כבר לא מריח. ואיך מתמודדים? אנחנו רוקדים ושרים".

רוקדים ושרים?
"לא רק אני, כמעט כולם עושים את זה. זו דרך להתמודד. יש גם מתנדבים ששמים מוזיקה, או שרים בראש. לפעמים אחד מתחיל לשיר שיר, והשני שומע אותו ומצטרף אליו. בין פינוי לפינוי ממש אפשר לשמוע פה שירה ברקע. גם החיילים בשטח, כשהם לא מנהלים קרב, שומעים אותנו שרים ומצטרפים אלינו. כל פעם שיר אחר שעולה לראש. בימים האחרונים שרנו הרבה את 'שיר למעלות'".

גם התמיכה מהתושבים שהם פוגשים באזור, מחזקת את רוחם. "יש כאן הורים שמגיעים לבקר את הילדים שלהם, החיילים, ונותנים לנו המון חיזוק, המון תמיכה".

מתנדבי זק"א בדרך למשימה. צילום: יוסי לנדאו

ואיך אתה מצליח לצאת לכמה ימים, בהתנדבות, ולהשאיר את המשפחה שלך?
""להתנדב בזק"א כשיש לך אישה וילדים זה שונה מאשר להתנדב כשאתה רווק. יש פה אחריות אחרת. המשפחה דואגת, מבקשת שלא נלך, אבל הם יודעים שזה לא יעזור להם. אנחנו אחים, ואנחנו צריכים לדאוג שכל ישראל יהיו ערבים זה לזה. אני אומר למשפחה שהכל בסדר, אני מרגיע אותם בכל פעם שיש היתקלות, או אזעקה. אני יודע שהם דואגים מהצד השני. גם מקודם היו אזעקות באשדוד – איפה שהמשפחה נמצאת, והתקשרתי ושאלתי אם הכל בסדר. יש פה משימה לאומית, צריך להפנים".

במהלך פינוי הגופות נאלץ לנדאו להתמודד כאמור גם תחת אש. ולא רק מטחי רקטות. "באחד מהפינויים יצאו אלינו שני מחבלים שהתחבאו בתוך בית", סיפר יוסי. "הצלחנו להוריד אותם מטווח אפס עם הנשק שלנו. במקרה אחר, הייתה גופה שמתחתיה היה רימון. בשנייה אחת הצלחנו להעיף את הרימון לכיוון אחר לפני שהתפוצץ, כדי שהגופה לא תינזק. והיו גם מקרים שראינו גופות עם חגורות נפץ, ששכבו ככה כמה ימים, מפחד שכשיגעו בהן, הן יתפוצצו".

"רואים שהם עברו זוועות עד שהם מתו"

גם הרב מאיר בוסקילה, רב הישוב בת הדר, המתגורר באשקלון, סיפר ל'כאן דרום' על הימים האחרונים בהם פינה גופות כמתנדב זק"א. "במשך 14 שנה שאני מתנדב, לא הכרתי טרגדיה כזו".

"ביום שבת בשעה 14:00 דפקו אצלי בדלת מתנדבי זק"א ואמרו לי 'אתה חייב לבוא איתנו. יש בלאגן בדרום וחייב להתחיל לטפל'. לא ידעתי מה גודל הטרגדיה. שמענו את האזעקות, אבל לא היה לי מושג מה באמת קורה כי הטלוויזיה לא דלוקה בשבת", סיפר.

הרב מאיר בוסקילה בפינוי גופות. צילום: הרב מאיר בוסקילה

"אמרתי להם שמעולם לא נסעתי בשבת ואני חייב לשאול את הרב. התקשרתי למוקד של זק"א והרב שם אמר לי – אתה לא צריך לצאת. אתה חייב. זו שעת מלחמה, ובשעת מלחמה יש יותר מפיקוח נפש – על המורל של החיילים. הרב שמע שיש הרבה הרוגים, וגם בקרב חיילים, ואמר שאסור שהמורל יפגע. ויצאתי. היעד הראשון שהגענו אליו באמבולנס היה קצת לפני זיקים. הייתה שם נקודת חדירה, והיו שם פצועים והרוגים. אבל המראות הקשות בבתים ובקיבוצים, אלו מראות שלא אצליח לשכוח כל החיים".

"בימים האחרונים היו הרבה סיפורים עצובים. לצערי, מראות קשים, זוועות. מראות שלא אוכל לשכוח אותם כל החיים. כמתנדבי זק"א ראינו אירועים קשים בחיים. ראינו מצבי ריקבון, ראינו נרצחים. ראינו הכל. אנחנו מטפלים ברקבונות גם בעיר אשקלון לצערי פעם בחודש. אבל פה, הטרגדיה היא התמונה הכללית. איך שהבית נראה, איך שהגופות נראות. אמרתי לפני כמה ימים לאחד מכלי התקשורת שאנחנו רואים גופות בוכות. ממש רואים אותם בוכות. רואים שהם עברו ייסורים, טרגדיות, זוועות, עד שהם מתו. וזה הצער הגדול. זה מה שנחרט בזיכרון".

אומרים קדיש ומבקשים מחילה. הרב מאיר בוסקילה מצד שמאל.

איך שומרים על מוטיבציה להמשיך ולעשות את זה עם כל המראות הקשים?
"באמצעות שלוש דברים. אחד – יש לנו אמונה. כשאנחנו באים עם אמונה ויודעים שיש פה גזירת שמים, אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה בעולמו. הדבר השני הוא שאנחנו מסתכלים על היהודי הזה שצריך להגיע לקבר ישראל ויהי מה, וזה נותן מוטיבציה. והדבר השלישי – הזעקה של המשפחות שרוצות לראות את יקיריהם נקברים בקבר ישראל. כשמשפחות מתקשרות אליי ושואלות מה עם היקירים שלהם, זה נותן לנו את הכוח להילחם בחירוף נפש תחת מטר טילים, תחת אש, תחת חשש לחדירת מחבלים. זה מה שנותן את הכוח ואנחנו משתדלים כמה שאפשר".

המשפחה שלך שואלת אותך כשאתה מגיע הביתה מה היה, מה ראית?
"לא פשוט להתמודד עם השאלות האלה, אבל אנחנו משתדלים להשאיר את הכל עד פתח הדלת".

ומה עובר על הנפש שלך כשאתה עם עצמך? כשאתה הולך לישון?
"יש לי כאב. יש לי כאב עמוק. הגעתי לשיא של כאב".

כרב יישוב, איך אתה מחזק את הקהילה שלך בימים כאלה? אחרי שאתה בעצמך רואה מראות קשים?
"האמת היא שאני מקבל חיזוק מכל הגוונים. מתלמידים שמתקשרים אליי לשאול איך אני, ואני יוצא מזה מחוזק. הם מתקשרים להתעניין ולברך ומבקשים להגיש עזרה, וזה מחמם את הלב לראות את הדאגה והברכות של כולם. כל ברכה של יהודי היא חשובה ונותנת לנו כוח להמשיך. האחדות של עם ישראל – זה המוטיב המרכזי".

מתנדבי זק"א מפנים גופות. צילום: יוסי לנדאו

"חשבנו שאסון מירון זה השיא"

"באסון המירון חשבנו שזה השיא, כשזק"א הגיע לפנות משאית עם 45 נפטרים", אומר בוסקילה, "לא ראינו דבר כזה קודם. אבל כאן אנחנו במצב שאנחנו רואים משאית אחרי משאית אחרי משאית. אחרי המשאית הראשונה הגענו להבנה ולהכרה שיש פה אסון ענק לעם היהודי".

"אנחנו יודעים ובטוחים שזו גזירה קשה על עם ישראל מן השמיים. אנחנו לא יודעים חשבון שמיים אבל דבר אחד אנחנו כאן יודעים – שזה מה שרצה הקדוש ברוך הוא וזה מה שקרה. אין לנו הבנה ומושג כיצד הקב"א פועל בעולמו, אבל כך נגזר. וזו הסיבה שכשאנחנו מתפללים אליו אנחנו מבקשים שיבטל את הגזירות הקשות, שיגזור גזירות טובות. וצריך להמשיך להחזיק באמונה חזק ככל האפשר, עם כל הקושי, הצער והיגון".

היה מקרה ספציפי שאתה זוכר יותר מכל מאז תחילת המלחמה?
"אחד הסיפורים הקשים שראיתי היה בית מעץ שנשרף כליל. הקב"טים של הישוב סיפרו לנו שמיד כשהמחבל נחת עם הרחפן, הוא שלח טיל לבית והבעיר את כל הבית עם הזוג שהיה שם. מכל הגופות שנותרו, היו השתיים האלו, של הזוג הזה, ששכבו כמה ימים. באנו לדאוג גם להם, לדאוג לכבוד המת.

"יש גופות שמאוד קשות לזיהוי. עברו כמה ימים מאז יום שבת, והן מוטלות על האדמה במקום שאינו מוצל ונמצאות במצב של ריקבון. התהמונות קשות. אבל אנחנו מטפלים בכולן. לפני שהמשאית נוסעת, אנחנו אומרים קדיש ומבקשים מחילה".

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"