מתקפת הטרור של חמאס ב-7.10 תפסה את המדינה לא מוכנה, כמו גם את האחים והאחיות במרכזים הרפואיים. על אף שהם אמורים להיות מורגלים למצבי חירום וטיפול בטראומה, אף אחד לא הכין אותם לתרחיש שכזה. המקצוע הזה, זכה מאז השביעי באוקטובר להערכה רבה והרבה סבלנות. ועבורם יש יום אחד בשנה, בו מציינים את תרומתם של האחים והאחיות לחברה.
יום האחים והאחיות הבינלאומי חל ב-15.5 בכל שנה. על רקע המלחמה, בחרנו שלושה סיפורים של אחים ואחיות מאשדוד, שסיפרו ל'כאן דרום' על המקצוע שהם בחרו בו, ועל ההתמודדות החדשה עם המקצוע מאז החלה מלחמת חרבות ברזל.
"הוקפצתי מהבית לפנות את המחלקה"
טלי סבג, בת 49. אחות אחראית בבה"ח אסותא אשדוד במחלקה פנימית א'. נשואה ואמא לשתי בנות בגילאי 22 ו-15.
טלי סבג, אחות בבה"ח אסותא אשדוד
"בבוקר השביעי לעשירי הוקפצתי לעבודה כדי לפנות את המחלקה כדי לאפשר למטופלים ממחלקות אחרות שאינן ממוגנות להגיע. בעלי הוא עובד חיוני בחברת חשמל, והבנות שלי נשארו בבית לבד, מבוהלות כמובן כמו כולם, ואני הגעתי לעבודה.
"העבודה במלחמה היא מאוד קשה כי אני בעצמי לא במצב מאה אחוז, כולם בהלם, אז להרים צוות של מטפלים זה מאתגר יותר. גם בתקופת הקורונה זה היה דומה. אלו היו שלוש שנים מאוד קשות עבור הצוותים הרפואיים, היו לנו אתגרים נפשיים קשים.
"לעבוד במחלקת פנימית זה להכיר את כל סוגי המחלות והחולים שיש. לכאן מגיעים אנשים לרוב מבוגרים, הדורשים טיפול נפרולוגי, אונקולוגי, חולי לב ועוד. העומסים שיש במחלקות הפנימיות הם גדולים מאוד ואני חושבת שזו מחלקה שצריכה לקבל יותר קרדיט ממה שהיא מקבלת כעת, ולהיות יותר בפרונט. כל חולה פה הוא מורכב, וכל זמן אנחנו צריכים להיות דרוכים עם המטופלים שלנו, לבדוק האם הטיפול שלו נכון ולהיות סביבתם כל הזמן. יש כאן חולים שיש להם את אותה בעיה אבל כל אחד מגיב לטיפול התרופתי באופן שונה. ויחד עם זאת, יש פה איכות של מטפלים שלא קיימת בכל מקום, ואנחנו קשובים לנפש אשל המטופלים וגם של המשפחות שלהם.
חניון בית החולים אסותא אשדוד. צילום: דוברות אסותא
"מקצוע האחים והאחיות הפך בשנים האחרונות לכזה שסובל מחוסר סובלנות ותגובות אלימות מצד משפחות, ואני חייבת לציין שמאז תחילת המלחמה מורגשת סובלנות והערכה רבה יותר. יש איזשהו איפוק שונה ששמתי לב אליו מתחילת המלחמה, מצד המשפחות. האנשים היו כל כך טרודים, אז הם התאפקו עם התגובות שלהם".
"חדר הניתוח עבד נון סטופ"
מריה ממונוב, מנהלת חטיבה ורכזת שעת חירום בביה"ח אסותא אשדוד. תושבת אשדוד בת 47, נשואה ואם לילדה בת 25.
"עד לפני שנתיים הייתי אחות אחראית של חדר מיון באסותא. אני אחות משנת 2000 ועם השנים התקדמתי בתפקידים וראיתי המון דברים, וצברתי הרבה ניסיון עד שהגעתי לתפקיד הזה. תמיד ידעתי שאהיה בתחום הרפואה. כשעוד הייתי ילדה בשולחן השבת הינו מדברים על המקצוע הזה מקרובי משפחה שלי שהיו רופאים, מיילדים ואחים ואחיות, אז באופן טבעי זה הפך למקצוע שלי גם. אחד הדברים שהכי קשה לראות במקצוע הזה בעיניי אלו פציעות של ילדים. להילחם על חיים של ילדים זה משהו שאף פעם אי אפשר להתרגל אליו.
מריה ממונוב, בה"ח אסותא אשדוד
"בשגרה כרכזת שעת חירום, אני כל הזמן עם יד על הדופק, בודקת מה קורה מבחינת הסלמה במדינה ומבחינת צפי לפיגועים ואירועים. גם לאחרונה ברמדאן או ההסלמה בצפון אנחנו דרוכים ומקבלים הנחיות של משרד הבריאות, וכצוות אנחנו בודקים ומוודאים שכל הציוד מוכן, שהצוות מודרך ושכל ההנחיות הועברו עד לעובד הרלוונטי".
"ביום שבת ה-7.10, עם האזעקה הראשונה בשעה 6:32 יצרנו קשר עם כל מטה החירום ופיקוד העורף כדי לקבל תמונת מצב ולהבין מה קורה. בגלל שעדיין לא ידעו באמת מה מתרחש, החלטנו להתייצב מיד בבית החולים וכבר בשעה 7 וחצי בבוקר התחלנו לפנות מחלקות על מנת לאפשר למחלקות הממוגנות לקבל כמה שיותר מטופלים ממחלקות שאינן ממוגנות. שחררנו חולים שניתן היה לשחרר. כל בעלי התפקידים קיבלו הסבר וכל אחד פנה לגזרה שלו. תוך שעתיים כבר היינו ערוכים.
"הפצועים החלו להגיע והחלטנו להכריז על אירוע אר"ן – אירוע רב נפגעים, הדורש התארגנות נוספת ממלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה), ובמקביל גם פתחנו מרכז מידע למשפחות בהנחיית פיקוד העורף.
מריה ממונוב, ביה"ח אסותא אשדוד
"באותו יום קיבלנו 85 פצועים ב-24 שעות, חדר הניתוח עבד נון-סטופ, ובנוסף היינו צריכים לתת גם מענה לצוות שגר באזורים כמו שדרות וישובי העוטף. אלו צוותים שהיו אמורים להגיע למשמרת והחלטנו שכדאי שהם יישארו בבית ובדיעבד גם ניצלו חייהם. כל אנשי הצוות בבית החולים לא ידעו מה קורה בזמן אמת כי לא שמענו חדשות. אפשרנו לכולם תמיד לבצע טלפונים ולבדוק מה שלום בני המשפחה. היו כאלה שהיו להם בני משפחה במסיבה בנובה וקרובים שנפגעו, ומיד גם הפעלנו צוות פסיכולוגים ועובדות סוציאליות כדי לתת מענה לאנשי הצוות במקביל שהספיקו להיחשף למראות קשים של פצועים".
"לא הייתי מחליף את המקצוע שלי לשום מקצוע אחר"
דימה דוסקיץ', אח חדר ניתוח וסגן אחות אחראית חדר ניתוח בביה"ח אסותא, בן 43 נשוי ואב לילד בן שנתיים.
"ב-7.10 הייתי כונן. כששמעתי בטלויזיה שמתחילים להטיס פצועים לבתי חולים בארץ כבר התחלתי להתארגן. השארתי בבית את אשתי ואת הבן שלי בן השנתיים, ובין אזעקה לאזעקה – שאנחנו כבר מורגלים אליה בעיר הזאת, יצאתי לבית החולים.
"כשהגעתי לבית החולים כבר היו שני פצועים שהיה צריך להכין אותם לחדר ניתוח. היו להם פציעות בטן וגפיים. הם כבר הגיעו מונשמים ולא תמיד היה זמן ואפשרות לדבר איתם לפני. יש מקרים שזה כן מתאפשר, לומר להם כמה מילים לפני, לספר בדיחה, להוריד את סף הלחץ, אבל באותו יום של ה-7.10 זה כמעט לא התאפשר.
דימה דוסקיץ'. אח חדר ניתוח בה"ח אסותא
"היו המון חיילים שהגיעו, וזה לא היה קל לראות את זה. היו פציעות קשות, ולרגע אחד אני מנסה להתנתק מהמצב ולפעול על אוטומט. ולמרות העבודה הקשה והמאתגרת, אחרי 15 שנה במקצוע, לא הייתי חושב אף פעם להחליף מקצוע. אנחנו פה כדי לעזור ואני לא חושב שהייתי בונה על מקצוע אחר כדי לעשות את הכי טוב שאני יכול בשביל לעזור לאנשים".
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
