קשה לתאר את שגרת יומם של משפחות החטופים מאז ה-7.10 כל עוד אתם לא חלק ממנה. אמנם שגרת החיים של כולנו השתנתה מאז אותה שבת, אבל יש את אלו שחיים את חוסר האונים יום-יום כבר מעל לשבעה חודשים.
גם חייה של סמדר אלפסה-גורן, תושבת גן יבנה, השתנו לבלי היכר מאותו יום. סמדר, ששהתה במלטה בחופשה עם בעלה באותה שבת, חזרה לארץ למציאות אחרת לחלוטין. מציאות בה אחיה אבנר נרצח, וגופתה של אשתו מיה מוחזקת בשבי חמאס.
משגרת חיים רגילה לחלוטין, היא מצאה את עצמה בתוך מאבק ארוך ומתמשך שסופו אינו ידוע. בין פגישות עם דיפלומטים, הפגנות בכיכרות, דיונים בכנסת וכאב עמוק וקשה מנשוא, סיפרה סמדר בראיון ל'כאן דרום' על החודשים האחרונים, על ההתמודדות עם אובדן אחיה, על האחריות שלקחה על ארבעת ילדיו, ועל המאבק שהיא לא מרפה ממנו עד שיוחזרו כל החטופים הביתה.
"גם את בן המשפחה היחיד שנותר לי אין לי יותר"
"היינו שלושה אחים", מספרת סמדר. "הייתה לנו אחות שנפטרה לפני שנים. אבא שלי נהרג לפני 10 שנים בתאונת דרכים ואימא שלי נפטרה מסרטן. נשארנו רק שנינו, אני ואבנר, לשמור אחד על השני, וגם את בן המשפחה היחיד שנותר לי אין לי יותר".
סמדר אלפסה גורן ואחיה אבנר גורן ז"ל. צילום: אלבום פרטי
מתי דיברת עם אחיך בפעם האחרונה?
"אני ובעלי היינו באמצע טיול בחו"ל, ולפני ה-7.10 היינו מתכתבים איתם בהודעות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ושלחנו להם תמונות מהטיול. בבוקר ה-7.10 שמענו מה קורה בישראל ומיד שלחנו להם הודעה. לא ידענו את חומרת המצב. המשכנו להתכתב איתם, ווידאנו שהם בממ"ד, ולאט לאט אנחנו מתחילים לקבל בחו"ל תמונת מצב דרך הודעות של חברים מהקיבוצים ליד על חדירת מחבלים.
"לא ידענו עד כמה המצב נורא ולא רצינו לשאול על המחבלים כדי לא להלחיץ, אבל אבנר עצמו שלח לי הודעה בקבוצת וואטסאפ משותפת שלי, שלו ושל מיה, וכתב 'יש מחבלים בכל הקיבוץ וגם בבית. מנסים לפרוץ את הממ"ד, אין לדעת איך זה יגמר'. כשהבנתי שיש לאחי מחבלים בתוך הבית התחלתי לצרוח ולבכות כי הבנתי שמזה טוב לא יכול לצאת. הספקנו לכתוב להם שאנחנו אוהבים אותם וזו הייתה ההודעה האחרונה. שעה לאחר מכן שלחנו להם עוד הודעה אבל היא כבר לא הגיעה".
"בכל השעות הקשות הם היו לבד לחלוטין"
בזמן שמחבלים השתלטו על קיבוץ ניר עוז, סמדר חשבה שאבנר ומיה ביחד, אבל הם לא. מיה יצאה מוקדם בבוקר ל'בית הילדים' שבו עבדה כדי להכין אותו ליום המחרת. "כל אחד מהם היה לבד בשעות הקשות האלו", היא אומרת בכאב, "היא הייתה לבד כשהתחבאה מפני המחבלים. והוא היה לבד בממ"ד והחזיק את הידית עם פחד ואימה כשמנסים לפתוח אותה. הוא היה לגמרי לבד כשהוא שמע את הבית שלו מתפרק ונהרס. היה לבד כשירו בידית הממ"ד, כשירו בכלב שלהם. כל השעות האלה הוא והיא היו לבד לחלוטין".
מיה ואבנר גורן ז"ל. צילום: אלבום פרטי
מתי הצלחתם לקבל עליהם מידע נוסף?
"כשנותק הקשר איתם הלחץ והחרדה היו בלתי נסבלים. ניסינו להתכתב גם עם הילדים שלהם, וגם איתם נותק הקשר בהמשך. בסוף היום כשהגיע הצבא לפנות אותם, הם חיכו לראות את ההורים שלהם מגיעים גם לנקודת הפינוי, וזה לא קרה. לא ידענו מה קורה איתם ואז התחילה להתבהר התמונה. הודיעו לנו שהם חטופים וזו הייתה הקלה. אמרתי לעצמי שלפחות הם חיים, אמנם במקום הכי נורא שיש אבל לפחות הם לא זרוקים איפשהו. תיארתי לעצמי שתוך יום-יומיים, שבוע, גג חודש הם יחזרו. זו הייתה הנחמה שלי בהתחלה. ואז הגיעה ההודעה על אבנר".
"לקחו לי את האדם האחרון שנשאר לי מהמשפחה"
הידיעה שאבנר ומיה חטופים, לא החזיקה זמן רב, כי כעבור שבועיים היא כבר עודכנה שגופתו של אבנר זוהתה והוא נרצח ב-7 באוקטובר, "הייתי בהלם, כי הייתה לי עוד תקווה. אני זוכרת שהתחלתי לצרוח 'זה לא פייר. לא פייר שלקחו לי את האדם האחרון שנשאר לי מהמשפחה'. הכאב הגדול הוא שאנחנו לא יודעים מה עבר עליו באותן שעות. אפילו לא יודעים ממה הוא מת בסוף, כי לא בוצעה בו נתיחה. היו כל כך הרבה גופות, שרק אחרי שבועיים זיהו אותו. נשארנו עם הרבה חידות".
מיה ואבנר ז"ל בתמונה משפחתית עם ארבעת ילדיהם. צילום: אלבום פרטי
בנוגע למיה, נמצא סרטון ממצלמות האבטחה שבה רואים שהיא נחטפת על ידי מחבלי חמאס כשהיא במצב קשה ולכן היא הוגדרה כחטופה, "הייתה לנו תקווה שהיא בחיים. דיברו איתנו כל הזמן על זה שיש לחמאס אינטרס להשאיר אותם בחיים, אבל אז אחרי חודש וחצי, הגיעה גם ההודעה עליה. אני זוכרת שזה היה כמה ימים לאחר השחרור הראשון של החטופים. כל שחרור כזה היה מאוד מרגש ומלא בציפייה שגם מיה תצא. אבל ביום האחרון של השחרורים קיבלנו טלפון שבו אמרו שהיא נרצחה והגופה שלה מוחזקת בשבי חמאס. מצד אחד, ידעתי שזה יכול לקרות בגלל שנאמר שהיא נחטפה במצב קשה, ומצד שני זה היה ניפוץ של תקווה".
מיה ואבנר גורן ז"ל עם ילדיהם. צילום: אלבום פרטי
היום, שבעה חודשים אחרי, כשאת מתארת לעצמך איזה גיהנום החטופים עדיין עוברים, מה את מרגישה?
"אני חושבת על זה שהיא לא סובלת ושלא מתעללים בה, אבל עדיין יש את התחושה הזאת שאנחנו רוצים שהקרוב שלנו יחזור. לא האמנתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. חטפו כל כך הרבה אזרחים וחשבתי שזה יקח כמה ימים עד שיחזירו את כולם, או את רובם, לפחות את הנשים, המבוגרים, הבנות הצעירות. זה נורא שהם עדיין שם".
הפגנת משפחות החטופים. צילום: אלבום פרטי
מה את חושבת על מחיר עסקאות החטופים? זה צריך להיות כולם תמורת כולם?
"הסיסמה של כולם תמורת כולם היא לא הכי מדויקת. כך או אחרת, לדעתי כבר מהתחלה זה היה הדבר שצריך לעשות מעל הכל. קודם להחזיר אנשים שנחטפו. אלו אנשים שלא הספיקו להתעורר משינה ונחטפו מהמיטות שלהם ומאז הם עוברים עינויים והתעללויות. במקביל, ברור שצריך לפגוע בתשתיות חמאס. זו בעיה שהייתה צריכה להיות מטופלת כבר מזמן. אני יודעת שבצד השני נמצאים פסיכופטים, אבל כבר עשר שנים שיש הפקרה באזור, ועכשיו הם לקחו איתם לעזה תינוקות, ילדים, זקנים, נשים, גברים, ועם הפסיכופטים האלה צריך להתמודד.
"ולגביי עסקאות, אנחנו די יודעים שכנראה בכל העסקאות שיקרו, הגופות הולכות להיות בסוף, וחשוב לנו שיכניסו אותם כחלק מעסקה כבר בהתחלה. חשוב לנו להעביר את המסר של הכאב שאנחנו מרגישים, אם החטוף נרצח זה לא אומר שחזרנו לשגרה".
מה דעתך על אופי מאבק משפחות החטופים כעת?
"המטרה שלנו משותפת: כולנו רוצים להחזיר את כולם הביתה, אבל כל אחד רואה את המאבק בצורה שונה. יש כאלה שהולכים לחסימות כבישים ובמקביל עושים המון דברים שאנשים בחוץ לא רואים, כמו פגישות עם גורמים מחוץ למדינה, דיפלומטים וכל מי שרק יכול להשפיע על החמאס או על הממשלה שלנו כדי שיתקדמו למתווה. כל המצב הזה הוא גדול ומורכב ומסובך. אף אחד לא יודע באמת מה נכון לעשות. בהתחלה הייתה הסכמה על איך להילחם בזה, אבל עכשיו המאבק הולך לכל מיני כיוונים, וזה גם לגיטימי להגיע לחסימות כבישים. אני לא שופטת ולא מבקרת אף אחד".
בתקשורת מראים שוטרים מכים מפגינים, נתקלת בזה בהפגנות?
"אני אישית פחות הולכת למקומות האלה אז אני לא רואה מה קורה שם בפועל וגם לא הייתה אלימות כלפיי באופן אישי, אבל כן כואב לי לראות תמונות של אלימות נגד מפגינים, כי אלו אנשים שאני מכירה וגם ככה הכאב הוא מאוד גדול וזה מוסיף לזה עוד כאב".
תמונה מתוך ראיון לטלויזיה. צילום: אלבום פרטי
"המחבלים רצחו, חטפו, בזזו, שרפו. אם הצבא רק היה מגיע בזמן"
סמדר נולדה וגדלה בניר עוז ובגיל 26 עזבה את הקיבוץ עם בעלה ויחד עברו להתגורר בגן יבנה. "כל החיים שלי בקיבוץ לא חוויתי קסאמים וצבע אדום", היא מספרת, "כל זה התחיל אחרי שעזבתי. כל השנים שחייתי שם הרגשתי ביטחון וללא חשש, אף אחד לא העלה על דעתו שמצב כזה יקרה וגם אם יקרה – יהיה מי שיעזור. ובסוף כשזה קרה באמת, אף אחד לא היה שם לעזור. לא הגיע צבא לקיבוץ. וכשכן הגיע צבא כבר לא היו מחבלים. הם רצחו, חטפו, בזזו, שרפו. זה מוסיף לתחושה הקשה שהרבה היו יכולים להינצל אם הצבא היה מגיע".
נכנסתם לבית של אבנר ז"ל לאחר ה-7.10?
"לקח לי חודשיים לעשות את זה עד שהחלטתי ללכת לשם. להיכנס לבית זה היה נורא, זה היה מזעזע, כל הבית היה הפוך ושבור, וזה היה יותר נורא כי זה היה בית ילדותי, שם גדלתי ושם ההורים שלי חיו כל השנים. וגם לראות את כל הבתים ההרוסים והשרופים בקיבוץ – לקח לי שבוע להתאושש מהמראות הללו.
"הם עקרו את תנור האפייה, עקרו את הגז, את הברז, אבל הדבר היחיד שהם לא נגעו בו זה בקירות. אבא שלי ז"ל היה צייר, כל הקירות היו מלאים בציורים שלו והם היו בין הפריטים הסנטימנטליים שהיו בבית. התמונות לא הושחתו כלל".
"מה-7.10 לא חזרתי לעבודה. משקיעה את כל כולי במאבק"
סמדר מתגוררת כבר 24 שנים בגן יבנה יחד עם בעלה שלמה, מהנדס בחברת אלתא. יש להם שלושה ילדים בגילאי 19-26. בעבר היא הייתה גננת ובשנים האחרונות היא מלווה תלמידים במסגרת 'תנועה לשקט' – במסגרתה היא נותנת תרגילים של הרפייה והרגעה לתלמידים, וכלים להתמודדות עם מצבים של כעס ותסכול. "מאז ה-7.10 אני לא עובדת בכלל. התווספו לי עוד ארבעה ילדים, אחי נרצח, הגופה של אשתו – אימם של הילדים, נמצאת בשבי חמאס ואנחנו עסוקים כל כולנו במאבק להחזרת הגופה שלה, לא עובדים כמעט, ואין לנו תמיכה כלכלית כלל מביטוח לאומי".
הילדים של אבנר ומיה ז"ל נותרו יתומים. הם אמנם בגירים, אך סמדר ובעלה שלמה לקחו את האחריות על התמיכה בהם. "יש לילדים את העצמאות והחיים שלהם, וכל אחד ממשיך קדימה".
מיה גורן ואבנר ז"ל עם ילדיהם, וסמדר ושלמה אלפסה גורן עם ילדיהם. צילום: אלבום פרטי
הם גרים איתכם?
"הם גרו תקופה ארוכה במלון באילת עם המפונים מניר עוז, ומשם הם עברו לכרמי גת. כל משפחה קיבלה שם דירה, וגם הם. הם גרים יחד בדירה משותפת, לכל אחד יש חדר, אבל רוב הזמן הם לא שם, הם במסגרות הלימודיות שלהם, תארים, צבא, שנת שירות. האחריות שלנו עליהם היא לא חוקית כי הם לא קטינים, אבל אנחנו המשפחה שדואגת להם, שתומכת, שמלווה אותם ברמה הרגשית, אנחנו עושים איתם ארוחות שישי ביחד. הם ארבעה ילדים שאיבדו את ההורים שלהם ואנחנו בשבילם לכל דבר שצריך".
הם מקבלים תמיכה מהמדינה?
"הילדים של אחי מקבלים תמיכה מלאה, גם כלכלית גם רגשית. יש להם אבא שנרצח ואימא שגופתה בשבי. ואני, בגלל שאני 'רק אחות' של אח שכבר נהרג, אני מקבלת מביטוח לאומי תמיכה רגשית בלבד. ביטוח לאומי לא מכיר בנו מבחינה הכלכלית, למרות שאני לא עובדת בכלל כי אני עסוקה רק במאבק. אנחנו מחכים כעת לוועדת חריגים שתבחן את המקרה שלנו. מה שאבסורד הוא שכדי לקבל את האישור, נאלצתי למלא כמה עמודים של שאלון בו הייתי צריכה לתאר מה עשינו למען המאבק, איפה נאמנו, עם מי נפגשנו, באיזה הפגנות היינו וכמה פעמים. למה אני צריכה להוכיח שכל כולי בזה? צריך להזיז חוקים במדינה, הדברים השתנו. אי אפשר להגיד 'את לא קרבה ראשונה', זה מאוד מתסכל ומאוד פוגע".
"אין קבר ללכת אליו. ביום הזיכרון נצעד אחרי ארון ריק"
יום הזיכרון שיחול בשבוע הבא יהיה עבור סמדר ומשפחתה קשה אף יותר. "בטקס יום הזיכרון השנה אני בשני כובעים. כובע אחד שלי כאחות שכולה שהולכת לקבר אחיה, וכובע שני שלי כגיסתה של מיה, שלה אין קבר ללכת אליו. במיזם של משפחות החטופים שקרוביהם נרצחו ונמצאים בשבי חמאס, אנחנו מקיימים טקס שבמהלכו נצעד אחרי ארון ריק ואנשים ישאו דברים. זה הולך להיות משהו עוצמתי וחזק מאוד".
את חושבת ששרים וחברי כנסת צריכים להגיע לבתי העלמין?
"אני חושבת שהם צריכים או לא להגיע, או לחשוב טוב לפני שהם מדברים או נושאים נאום כזה או אחר. יש רגישות אחרת שצריך להפגין ביום הזיכרון הזה באופן ספציפי. לכיוון בית העלמין אצלנו אני יודעת שלא אמורים להגיע שרים או חברי כנסת ואם היו אמורים להגיע לא היינו מאפשרים זאת".
ומה את חושבת על טקס המשואות השנה?
"מאוד קשה לי עם המשואות השנה ועם המשפט 'לתפארת מדינת ישראל'. אין שום תפארת ובטח לא כל עוד הם עדיין חטופים. גם אם הם היו חוזרים עד ליום העצמאות זה לא יכול היה להיות יום עצמאות רגיל. העובדה שצילמו מראש את טקס הדלקת המשואות והוא בלי קהל, או העובדה שהביאו להדליק משואות אנשים שקשורים למלחמה או לחטופים – לא עושה את קיום הטקס הזה ליותר נכון. אני חושבת שהיה צריך לעשות את זה אחרת".
"אבנר היה אדם יצירתי ומוכשר. מיה הייתה אישה אופטימית, ראתה הכל באור חיובי"
את מותם מצאו אבנר ומיה בדרך שאף אחד לא תיאר. הם בטח לא היו רוצים שידברו עליהם בתקשורת ותמונותיהם יתנוססו ברחובות. "הם היו אנשים צנועים", אומרת סמדר. ובכל זאת, הם נרצחו באחת מהמלחמות האכזריות ביותר שידעה ישראל, בבוקר שמחת תורה, וראוי שידעו מי הם היו, מעבר לתמונות ולסיפור מותם הטראגי.
מיה הייתה הגננת המיתולוגית של קיבוץ ניר עוז ודורות רבים של ילדים גדלו אצלה, "היא עבדה עם הילדים עם המון אהבה ומסירות, וגם כשלא הייתה ב'בית הילדים' היא הייתה מסייעת לאימהות עם הילדים אחרי שעות הצהריים", מספרת סמדר, "היא הייתה אדם שדואג לכולם. כשהיא הייתה צועדת ברחובות הקיבוץ היא תמיד הייתה שואלת אנשים לשלומם מתוך התעניינות אמיתית. היא אהבה את הילדים שלה ודאגה להם כל הזמן. אני זוכרת שאם לא יכולנו לעשות שבת או מפגש יחד, היא הייתה אומרת לנו 'תיהנו מהביחד של מי שנמצא'. היא הייתה רואה הכל באור חיובי, הייתה אישית אופטימית".
אבנר היה בן קיבוץ, אדם מאוד יצירתי, בכתיבה בעיקר, "הוא כתב את הנאומים לכל האירועים של הקיבוץ וניסח קטעי קריאה מיוחדים שבהם הכניס תמיד הומור", נזכרת מסדר, "היה לו גם קול שירה מאוד יפה, אבל לצערי הוא לא השתמש בו הרבה. הוא עבד בלול של הקיבוץ ובשנים האחרונות עבד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. הוא נהיה מומחה בזה, אנשים היו פונים אליו בנושא הנהלת חשבונות גם מחוץ לקיבוץ. הוא היה אדם צנוע, כזה שלא מתפאר בהישגיו או הצלחותיו. ויש כל כך הרבה דברים שאני מגלה עליו רק עכשיו, כשהוא כבר לא בחיים. דברים שאפילו לא ידעתי שהוא עשה".
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
