"לא רוצה שישכחו אותו": אשתו של רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל על שנה בלעדיו

עד לבוקר שבת ה-7.10.23, שושי ואברהם (אבי) חובלאשוילי ז"ל היו בלתי נפרדים, עוד מהיום שהכירו לראשונה כשהיו בני 16. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, עם כל הרומנטיקה והמחוות המרגשות, כזו כשכבר קשה למצוא היום. הם נישאו בגיל 24, הביאו לעולם את רומי, וחמישה חודשים לאחר מכן גילו ששושי נושאת בבטנה עוד תינוק, וההתרגשות הייתה גדולה.

באותה שבת הם תכננו לספר להורים, אבל אבי – סמג"ד קרק"ל בתפקידו בדרגת רס"ן, מיהר לצאת לאזור הדרום מיד כששמע על הטבח, וביקש משושי לחכות קצת עד שהוא יחזור, כדי שיספרו יחד. "הוא יצא בחיוך מהבית ואמר לי אל תדאגי, אני חוזר צ'יק צ'ק", שחזרה שושי. "אבל משום מה, באותו יום, בפעם הראשונה מאז שהוא בצבא, הייתה לי הרגשה שהוא לא חוזר".

לפני שלושה ימים ציינה משפחתו של אבי ז"ל טקס אזכרה במלאת 12 חודשים למותו. בראיון לכאן דרום, מספרת שושי אלמנתו – רק בת 28, על ההתמודדות עם השכול, על הגעגוע לאהבת חייה, על הקושי בלגדל שני ילדים לבד – האחד מהם תינוק בן 4 חודשים שאבי לא זכה להכיר, ועל החוזק הרב שהיא מפגינה ביומיום, כדי לא ליפול מכאב.

"שלחתי לו הודעה שלא יהיה גיבור"

כאמור, חמישה חודשים אחרי שנולדה בתם רומי, גילו שושי ואבי שהם מצפים לילד נוסף. הם הספיקו ללכת לבדיקת אולטרסאונד ולשמוע את הדופק של התינוק ביחד, והתרגשו מאוד. באותה השבת, אבי רצה כאמור ששושי תחכה שיחזור מהפעילות כדי שיספרו למשפחה ביחד, אבל בלית ברירה שושי נאלצה לספר להם לבד. אחרי שעות מורטות עצבים מרוב דאגה, סיפרה שושי להוריו של אבי שיש תינוק בבטנה.

שושי  ואבי חובלאשוילי ז"ל. צילום: אלבום פרטי

למה החלטת לספר לבד?
"באותו יום הייתה לי תחושה רעה. מעולם לא הרגשתי ככה. זו לא פעם ראשונה שאבי יוצא למבצע או נמצא בהיתקלות עם מחבלים, אבל הוא תמיד חזר. בשעה 8:45 דיברנו בטלפון, הוא כבר היה אחרי היתקלות אחת עם מחבלים והצליח לחסל כמה בצומת סעד. הוא היה נשמע דרוך ולחוץ. 40 דקות אחרי השיחה הדופק שלי היה על 200 וזה היה עוד לפני שהבנתי את גודל האירוע. שלחתי לו הודעה שאני מפחדת, שישמור על עצמו, שרומי והאפרוח בבטן צריכים אותו, ושלא יהיה גיבור. והוא לא ענה. זו לא פעם ראשונה שהוא לא עונה, אני מבינה, הוא בצבא, אבל הרגשתי שקורה משהו אחר.

"בסביבות השעה 16:30 יצאתי למרפסת אחרי שהיינו בממ"ד, רציתי לנשום קצת אוויר. אנחנו גרים ברובע ג', זה רובע דתי יחסית ולא היו הרבה רכבים בכביש. הסתכלתי על הרכבים וכל רכב שעבר אמרתי לעצמי שהנה, עכשיו באים להודיע לי, עכשיו באים לדפוק בדלת. ופשוט באותו רגע החלטתי לצאת מהמרפסת, ופשוט לספר להם".

רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל. צילום: פרטי

"התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, אבי מת'"

במשך יום שלם חיכתה שושי לאות חיים מאבי. היא עשתה עשרות טלפונים לחברים ומכרים של אבי, וכולם ניסו להרגיע אותה. "לרגע חשבתי שאני סתם פרנואידית, אבל בכל פעם התחושות הרעות המשיכו להגיע. התקשרתי לאמא שלי במוצאי שבת – היא שומרת שבת ובכלל לא ידעה שאנחנו במלחמה. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה לי לא לדאוג, אבל זה לא עזר. בלילה לא עצמתי עין כי הדאגה לא נתנה לי מנוח, ואז, בשעה 4:30 לפנות בוקר נשמעה דפיקה בדלת".

מי פתח את הדלת?
"אמא של אבי פתחה. היא ראתה שלושה קצינים עומדים בדלת, שני גברים ואישה. בגלל שיש לה עוד בן בצבא בשירות סדיר – דניאל, היא שאלה אותם, 'מי – אבי או דניאל?' הם לא ענו. הם ראו אותי, וניגשו אליי, אמרו לי 'בואי תשבי'. והשאלה הראשונה שלי אליהם הייתה 'מתי זה קרה?'.

"בתוך תוכי רציתי להאמין שזה לא באמת קרה, אבל אז יצאו לקצינה המילים הכי נוראיות מהפה: 'אברהם נפל בעת מילוי תפקידו', והדבר הראשון שעבר לי באותו רגע בראש היה 'מה יהיה עם הילדים, איך הם יגדלו בלעדיו. איך רומי תגדל בלי אבא שלה ואיך זה שפתאום יש לי תינוק בבטן שכבר יתום מאב'. ואז התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה 'אמא, אבי מת. הוא מת', וזהו. הדבר הבא שאני זוכרת זה שתוך דקות הבית פתאום התמלא באנשים, בסבים, סבתות, חברים מכרים בני משפחה. כולם הגיעו".

רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל ושושי

"רציתי לזכור אותו עם חיוך"

למרות בקשתה של שושי מאבי שלא יהיה גיבור, הוא היה כזה. אבי יצא להגן על המולדת בשבת בשעה 7:30 בבוקר, לאחר שקיבל בווצאפ עדכונים על חדירת מחבלים. הוא נסע לקיבוץ סופה, שם הגדוד שלו התמקם כדי לחבור לנח"ל.

בדרך לשם, הוא עצר בצומת סעד, וחיסל מחבלים שראה בדרך. מיד לאחר מכן הוא התקשר להקפיץ כוחות נוספים והדריך אותם שלא לנסוע דרך כביש 232 – בו הוא בחר לנסוע, כדי לא להיתקל במלכודת מוות. הוא ביקש מהם שיסעו דרך כביש 6 ובכך גם הציל את חייהם.

כשהוא הגיע לאזור רעים, וראה את כמויות המכוניות על הכביש, הוא עצר את רכבו ונכנס רגלית לעומק שטח המסיבה. הוא ראה אנשים מסתערים החוצה, אבל הוא, באומץ רב, הסתער פנימה, והחל בהיתקלות נוספת מול מחבלים. בקרב הזה הוא נפל, כשהוא רק בן 26. את הנשק האישי שלו מצאו רק לאחר חצי שנה, כשהוא הרוס לחלוטין. את חפציו האישיים שהיו עליו – טבעת נישואין, ארנק, טלפון נייד, עד כה לא מצאו. הדסקית שהייתה עליו שימשה לצורך הזיהוי שלו, וקצינה שהכירה אותו אישרה את זהותו רשמית.

אבי ז"ל נקבר שלושה ימים לאחר שנפל, בגלל ריבוי חללים במחנה שורה. "היינו אמורים לראות אותו לפני הקבורה אבל ברגע האחרון העדפתי שלא. רציתי לזכור אותו בדיוק כפי שהוא יצא מהבית. עם חיוך".

הרגשת כעס עליו על זה שהוא בכל זאת בחר להיות גיבור?
"יש בי כעס על זה שהוא הלך, אבל מצד שני, זה אבי. הוא אף פעם לא היה כזה שרואה דברים כאלה מהצד ומחליט לא להיות חלק. הוא היה אדם עם לב ענק, ואם הייתה לו הזדמנות להציל אנשים שהוא לא מכיר, הוא היה עושה זאת כל פעם מחדש".

שושי ואבי ז"ל. צילום: אלבום פרטי

"בלידה הרגשתי שאבי איתי ומשגיח עליי בכל רגע"

מספר חודשים לאחר אותו יום ארור, שושי ילדה את התינוק לו ציפה אבי כל כך, בלעדיו. בלידה ליוותה אותה דודתו של אבי, רותי, שהייתה חברה קרובה לשושי בשנים האחרונות. כשרותי שמעה על נפילתו של אבי, היא החליטה לקחת על עצמה את הליווי של שושי בחודשי ההריון ובלידה עצמה. וכך היה.

"בלידה של רומי, האחות אמרה לאבי לחתוך את חבל הטבור, אבל הוא חשב שזה יכאיב לי והוא לא הסכים לחתוך, אבל אחרי שהסברתי לו שזה לא אמור לכאוב, הוא הבטיח שבלידה הבאה הוא יחתוך. אבל בלידה הזאת רותי חתכה במקומו".

שושי לאחר הלידה. צילום: פרטי

איך היה מהלך הלידה בלעדיו?
"הלידה עצמה הייתה מאוד מהירה וקלה, הרגשתי שהוא איתי ומשגיח עליי בכל רגע. המיילדות האלופות שמו תמונה שלו מולי עם המשפט שהוא תמיד היה אומר לי: "חיים שלי את אלופה, קטן עלייך את מסוגלת להכל', וזה הקל עליי. ילדתי ביום שבין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל, והברית הייתה ביום העצמאות, כך שזה יצא הכי סמלי שיש. אני גם בטוחה שאבי וה' ישבו למעלה ותכננו שזה יקרה בדיוק ככה. לילד קראתי אימרי – השם שאבי הציע כמה חודשים קודם, והוספתי לו שם שני – אברהם, על שם אבא שלו".

לפני שלושה ימים ציינה משפחתו של אבי שנה לנפילתו, ומבין כל האנשים שהגיעו, הייתה גם קצינה שניגשה לשושי בדמעות והתרגשות. "היא סיפרה לי שלפני שנה היא פגשה את אבי במקרה, לאחר שלא התראו הרבה זמן. הם ישבו לאכול באחד הבסיסים והתעדכנו בחיים אחד של השני. ואז היא סיפרה לו שיש לה בן שקוראים לו אימרי ואבי התלהב ממש מהשם הזה. באותו יום אבי שלח לי את ההודעה על השם אימרי. לשמוע אותה מספרת את הסיפור הזה גרם לי לסגירת מעגל עם השם. אני בטוחה שגם את המפגש הזה אבי תכנן מלמעלה".

שושי והתינוק. צילום: דוברות אסותא אשדוד

"כבר בפגישה הראשונה התאהבנו"

בגיל 16 כאמור הם הכירו לראשונה. אבי הגיע לעבוד באולם אירועים ששושי סבהט עבדה בו כבר שנה. "אני זוכרת שראיתי בחור ג'ינג'י חמוד, ומשהו אמר לי ללכת לדבר איתו, למרות שאני ביישנית. וממש באותו הרגע התאהבנו".

בשיחה הראשונה שלהם הם הבינו שהם גרים במרחק חמש דקות אחד מהשנייה, לומדים בבתי ספר סמוכים – אבי במקיף א' ושושי במקיף ב', שהאימהות שלהם עבדו יחד באותו מקום עבודה לפני שנים כשהם עוד היו קטנים, ועוד המון צירופי מקרים שפתאום עלו בשיחה, שגרמו לשניהם לתהות איך זה שהם לא הכירו עד עכשיו. "הרגיש לי שה' שם אותנו אחד ליד השנייה בכוונה", אמרה שושי.

אבי חובלאשוילי ז"ל ביום חתונתו שם שושי. צילום: פוטושוט

אחרי שנתיים אבי התגייס לצבא. הוא רצה להיות לוחם, ולמרות החששות של שושי, הוא התגייס לקרק"ל. "חשבתי שבעוד שלוש שנים הוא ישתחרר והדאגה תיגמר. אבל עם הזמן הוא הלך לקורס מ"כים, ואז לקורס קצינים, וקלטתי שיש לי בן זוג שהולך לעשות קריירה צבאית כלוחם. אז עשיתי הסכם לא כתוב עם אלוהים שהוא שומר עליו ושהכל יהיה בסדר".

בשנת 2019 אבי החליט להציע לשושי נישואין. הם נסעו לצימר במרכז, שם אבי הכין עבורה הפתעה מרגשת. "מרוב שאני מכירה אותו, ידעתי שהוא הולך להציע. הוא היה לחוץ והתנהג שונה. הכנתי את עצמי, עשיתי לק ופן בשיער, יצאנו לארוחה, אבל הוא לא הציע. חשבתי שאולי הוא מתכנן להציע כשנצא מהמסעדה, אבל גם אז הוא לא הציע. אז התחלתי לחשוב שאולי טעיתי. אבל אז, כשהגענו לחדר, חיכתה לי הפתעה כל כך מרגשת. בחדר היה שטיח ארוך, ובלונים, ופרחים, וזיקוקים, ושלט גדול של 'אהובתי, התינשאי לי?'. למרות שהרגשתי שזה עומד לקרות, זו הייתה הפתעה גדולה והתרגשתי עד דמעות".

אבי ז"ל ושושי ביום חתונתם. צילום: פוטושוט

את החתונה הם קבעו ונאלצו לדחות פעמיים בגלל הקורונה, עד שבשנת 2022, בדיוק בתפר שבין סגר לשגרה, הם הצליחו להתחתן בחתונה שמחה, עם 500 אורחים, באולם 'אלגריה'. "תמיד רציתי להתחתן שם ואמרתי לו שזה המקום שאני רוצה להתחתן בו. והוא אמר לי שכל מה שאני ארצה הוא ישמח לקיים. גם את הירח אני אביא לך אם צריך'".

"קנינו בית גדול ורצינו משפחה גדולה"

אבי ושושי רצו משפחה גדולה, חמישה ילדים לפחות. הם רכשו דירה של חמישה חדרים בפרויקט תמ"א 38 ותכננו למלא אותה בעוד ועוד ילדים במהרה. במהלך השיפוץ הם עברו לגור אצל הוריו של אבי באשדוד. לפני שנה וחצי הם הביאו לעולם את רומי, ומיד התחילו לדבר על ילד נוסף. "יום אחד הוא שלח לי הודעה פתאום באמצע היום ושאל אותי 'מה דעתך על השם אימרי?' ועניתי לו 'אבל אני אפילו לא בהריון'. הופתעתי שהוא כבר חושב על שמות".

שושי ואבי ז"ל לאחר לידת בתם רומי. צילום: אלבום פרטי

איך הוא היה כאבא?
"הוא אמנם לא היה פיזית הרבה בבית, היה מגיע בסופ"שים או באפטר מדי פעם, אבל הוא תמיד היה נוכח. כשהוא לא בבית – בטלפונים ושיחות וידאו והודעות של בוקר טוב ולילה טוב, וכשהוא היה בבית, הוא היה נוכח פי כמה וכמה. בחודש אחרי הלידה של רומי הוא היה איתי בבית והיה צמוד אליי, וזה מאוד עזר. לכל החיסונים והבדיקות בטיפת חלב הוא היה לוקח. אני פחדתי לראות שעושים זריקה לרומי, אז הוא היה שם. היו מקרים שהוא היה עושה נסיעה של שלוש שעות מהבסיס שלו בגבול מצרים, במיוחד כדי לבוא לטיפת חלב.

"היה לו גם חשוב להיות במקלחות של רומי, הוא תמיד רצה לקחת חלק וביקש להשתתף בטקס המקלחת. הוא אהב לשיר לה את השיר 'מלך העולם' של שלמה ארצי. הוא דאג לה המון, הוא היה קורא מאמרים על התפתחות תינוקות ובכל חודש היה עושה לה בעצמו בדיקת התפתחות כדי לראות שהיא מתפתחת כראוי. הוא היה גאה בה מאוד. אני זוכרת שהיה טקס החלפת תפקידים בבסיס שלו, ונסעתי עם רומי להפתיע אותו שם, והוא הרים אותה ביד ועבר חייל חייל כדי להראות אותה לכולם. הוא אהב אותה והתלהב ממנה".

רס"ן אבי חובלאשוילי ז"ל. צילום: פרטי

"אני מתמודדת לבד עם כל הדברים שהוא טיפל בהם"

זו הייתה שנה מטלטלת. שנה בה שושי בת ה-28 התמודדה עם עצב ושמחה ונאלצה לקבל חיים חדשים, שונים לחלוטין ממה שתכננה יחד עם אבי. "זו השנה הכי מוזרה ונוראית שהייתה לי כל החיים ואני מקווה שלא יהיה נורא מזה", היא אמרה. "מצד אחד ה' לקח לי מהיד את המתנה הכי גדולה שהוא הביא לי, ומצד שני הוא שם ליד ביד אחרת מתנה ענקית – ילד".

שלושה חודשים לאחר נפילתו של אבי שושי עזבה את בית הוריו ועברה לגור בשכירות. עם פעוטה ותינוק בדרך, החדר בו הם ישנו הפך קטן, ומה גם שכל דבר בו הזכיר לה את אבי ז"ל.

אבל גם בדירה השכורה עושה רושם שאבי השגיח מלמעלה. "כשעברתי לדירה השכורה חברים של אבי מהצבא התקשרו ואמרו שהם רוצים לבוא לעזור לי במעבר", סיפרה. "חשבתי שיבואו חמישה חיילים, ופתאום נכנסים אליי לבית 30 חיילים, עשו לי צבע בכל הבית, סידרו את החשמל, הביאו לי תנור וספה ועשו את המעבר להכי רך שיכול להיות. זה ריגש אותי כל כך".

שושי ורומי בתמונות הריון. צילום: ניצן גור

הבית שהם רכשו יחד 4 שנים קודם לכן והיה בשיפוץ במסגרת תמ"א 38, עוד לא מוכן בגלל בעיות שונות עם הקבלן, הפרויקט נעצר. אז יחד עם ההתמודדות עם מותו של אבי, נאלצת שושי להתמודד עם בירוקרטיה שהיא לא מכירה. "זה התחיל עוד לפני שאבי נפל, והוא היה מטפל בדברים האלה, ועכשיו אני מוצאת את עצמי, יחד עם הטיפול בבית ובילדים, מתעסקת עם דברים שאני לא מכירה".

באיזה רגע ביום הכי קשה לך?
"במהלך היום אני מעסיקה את עצמי בדברים שקשורים בבית ובילדים. לאחרונה גם חזרתי להתאמן, ואני עושה הכל כדי לא לשקוע במחשבות. אבל בלילה, כשהילדים נרדמים, אני מוציאה מהארון חולצה של אבי, מתיזה על עצמי קצת מהבושם שלו והכל צף לי. הזיכרונות, הדמעות שלא עוצרות, והמחשבות של מה היה קורה אם היינו עושים את הדברים אחרת, ויחד עם זה, אני מבינה שאני צריכה לקום כל בוקר, להיות חזקה בשביל הילדים, כי אין מישהו אחר שיכול לגדל אותם חוץ ממני. אני חזקה כי זה מה שאבי היה רוצה שאהיה.

"יש אנשים שאני פוגשת לפעמים ואומרים לי 'וואו, איזה מסכנה', ואת זה אני הכי מתבאסת לשמוע כי זה מוריד לי את כל האנרגיות הטובות שאני מנסה לשמור. יש ימים שאני מצליחה באמת לקום עם חיוך, ומספיק שמישהו אחד יביט בי במבט מרחם, וזה מוריד לי את כל הרוח".

שושי ורומי בתמונות הריון. צילום: ניצן גור

מה תספרי לילדים עליו?
"זה שלב שאני מפחדת ממנו – שיתחילו לדבר ולשאול שאלות. אבל אני מקווה שאצליח לתאר להם את אבא שלהם בדיוק כמו שהוא היה – גיבור. שהוא אהב אותם, שהוא תמיד יהיה בלב שלנו וישמור עלינו מלמעלה. שהם צריכים להיות גאים בו".

שושי, רומי ואימרי. צילום: מעיין פירוז

לצד הסיפורים ששושי תספר לילדים על האב שהיה להם, היא רוצה שגם האנשים שסביבו והאנשים במדינה לא ישכחו אותו. "אני כל הזמן חושבת איך להנציח אותו, ואני יודעת שאבי אהב מאוד כדורגל. אז הייתי רוצה להרים טורניר כדורגל לזכרו. חשוב לי שלא ישכחו אף אחד מהנופלים, ואני יודעת שזה קשה כי היו כבר יותר מ-700 במלחמה הזאת. חשוב לי לדעת שהם לא נפלו לשווא, שנמשיך להעריך אותם, ושנעריך כל יום שאנחנו קמים בבוקר וחוזרים לבית. חייב להוקיר להם תודה כי הם גיבורים, רק בזכותם אנחנו קמים בבוקר ומצליחים לחיות במדינה הזאת".

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"