עבור ליאת שור-טהר, החיים לצד בעלה יוסי טהר ז"ל אף פעם לא היו שגרתיים. בשל עבודתו בשב"כ, כמעט על בסיס קבוע הוא היה נעדר מביתם שבמושב ביצרון, לפעמים גם לחודש רצוף או יותר. הוא אף פעם לא היה נוכח ביום הראשון של תחילת הלימודים, למרות שהוא היה אב לארבעה ילדים, גם לימי הולדת לא תמיד הוא היה מגיע, כמו גם לאירועים משפחתיים אחרים ובטח לא לשבתות וחגים. כך שהשגרה בלעדיו בשנה האחרונה לא הייתה חדשה לה. אך עם זאת, היא הייתה צריכה ללמוד לחיות מחדש בלעדיו.
בראיון אופטימי, שהצליח להיות כואב אפילו יותר בעיקר בשל כך, היא מספרת על קרב הגבורה בו נפל ב-7.10, על האיש הגיבור לצידו היא חיה יותר מ-23 שנה. על הדמות המיוחדת שהיה שנגעה בכל כך הרבה אנשים, על האיש שגרם לה ולכל מי שהיה לידו להרגיש בטוח, על האבדה הקשה למשפחה שכבר הייתה חלק ממשפחת השכול, ובעיקר, על החוזק שהיא צריכה להפגין כדי להצליח להמשיך הלאה.
יוסי טהר היה בן 39 בנופלו. הוא היה בן למשפחה של לוחמים, ונקרא על שם דודו, סא"ל יוסי טהר שנפל בלבנון בשנת 1981. הרצון לשרת את המדינה ולתרום למענה, הושרש בו מבית. הוא היה גיבור ואמיץ בצורה יוצאת דופן. הוא תמיד חי על הקצה ואהב אתגרים. גם בשירותו הצבאי בצה"ל – שם לחם בשייטת, גם בהמשך בשירותו בשב"כ, וגם בחיים האמיתיים. "הוא אהב אקסטרים, גלישה, רכיבה, אופנוע היה האישה השניה שלו, וכל דבר שהוא עשה, הוא הלך איתו עד לקצה. אפילו ממשחק כדורגל הוא היה חוזר פצוע כי הוא נלחם עד הסוף", מספרת שור-טהר בחיוך.
היא תמיד ידעה מי הוא ומה הוא רוצה לעשות, והתפקיד שלו לאורך השנים מעולם לא הרתיע אותה מלרצות לחיות לצידו. להפך. "זה היה אחד הדברים שהייתי הכי גאה בו עליהם", היא מספרת. "אני באה גם מבית פטריוטי, סבתא שלי תמיד הייתה אומרת שלנו שאין לנו ארץ אחרת, ושאם נעזוב את המדינה לא תהיה מדינה, והעובדה שיוסי היה בתפקיד כזה ובתרומה למדינה גרמה לי לאהוב אותו אפילו יותר".
יוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
"הרבה אנשים חיים בזכותו"
את תמונתו של יוסי טהר ז"ל לא תראו בשום מקום. מכל אנשי הביטחון שנפלו עד כה, ישנם רק שניים שתמונתם אסורה בפרסום גם אחרי מותם. עמנואל מורנו וטהר, בשל התפקיד הרגיש שמילאו.
יוסי, התגייס לשב"כ בשנת 2009 לתפקיד באגף המבצעים, זאת לאחר שסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי, בין היתר בשייטת 13. בעמוד לזכרו באתר השב"כ נכתב" "עוד בתהליך הכשרתו, הציג יוסי נחישות בלתי מתפשרת, רצון עז להצליח בכל משימותיו והוכיח עצמו כבעל יכולת תכנון וחשיבה מקדימה, לצד השקעה והתמדה לאורך זמן. לאחר שהתנייד בין מספר תפקידים באגף, הפגין יכולות ניהול ומנהיגות מרשימות, ולפיכך מונה לתפקידי ראש צוות, ראש ענף וסגן ראש יחידה". בהמך היה צפוי יוסי להתמנות לראש היחידה.
"יוסי תכנן, פיקד, הוביל והשתתף במאות מבצעים. הרבה מתושבי מדינת ישראל חיים בזכות יוסי והיחידה שלו", מספרת שור-טהר. "אני זוכרת שכשהוא התייעץ איתי אם לקחת את התפקיד החדש של הסגן, הוא אמר שאחד החסרונות בעיניו שזה תפקיד שלא כולל הרבה שטח. הוא אהב את השטח".
יוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
ולמרות שהתפקיד שלו בשנים האחרונות לא כלל הרבה פעילות בשטח, ב-7.10 שום דבר לא עצר בעדו לצאת לגוב האריות ולהילחם עבור המדינה.
"באותו בוקר של ה-7.10, התעוררתי לאזעקות ונכנסנו עם הילדים לממ"ד", משחזרת שור-טהר. "כשיצאנו, יוסי כבר תפעל חמ"ל מאולתר שהקים בסלון, עם שיחות טלפון בלתי פוסקות. אחרי זמן קצר מאוד הוא נסע לכיוון החמ"ל בעבודה שלו והיה צריך לנהל את האירוע משם".
ליאת שור ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
את כל השתלשלות האירועים לאחר מכן היא שמעה מאנשי היחידה של יוסי, שסיפרו לה את מהלך הלחימה שלו שלב אחר שלב. "יוסי קיבל עדכון שלוחם מיחידה מקבילה שלו נפצע קשה ולא מוצאים אותו. הוא אמר 'אצלי אף אחד לא ימות', והחליט לצאת דרומה. הוא תפס רכב עם עוד לוחם ונסע אל המיקום בו היה הלוחם הפצוע. כשהגיע אליו, הוא נתן לו סיוע ראשוני והכווין אליו את המסוק עם הפרמדיק ובכך חייו של הלוחם ניצלו. לאחר מכן הוא המשיך דרומה, וכדובר ערבית הוא הבין הרבה מידע חשוב ששמע בדרך והעביר לחמ"ל. הוא הבין שיש התאגדות גדולה של מחבלים ליד 'אנדרטת חץ שחור' והוא הכווין את הכוחות לשם מהאוויר. פה הוא מנע אירוע גדול יותר בדיעבד, כשהתברר שהיעד הבא של המחבלים הוא אשקלון ואשדוד.
"לאחר מכן הוא המשיך לתוך קיבוץ מפלסים. שם הוא כבר הבין שהוא במיעוט, גם מבחינת תחמושת, אל מול רוב של מחבלים. הוא יצא לעשות איגוף ובאותה הזדמנות גם מנע חטיפה של עגלה של תאילנדים לעזה, ומנע אירוע קשה יותר בקיבוץ מפלסים. בנקודה הזו הוא נהרג, כאשר צלף פגע בו מעל הלב. הוא נהרג לפני 10:00 בבוקר".
בשונה מנשים אחרות שהאסון של ה-7.10 הכה בהן במפתיע, את חיית בתחושה כזאת שמשהו יכול לקרות, כל יום?
"בכלל לא. הבשורה הפתיעה אותי בטירוף, לא האמנתי כשהודיעו לי, כי יוסי היה האדם הכי חסין שאני מכירה. ממש בלתי פגיע. החברים שלו אומרים שהמוות היה מסתכל לו בעיניים ומשפיל מבט, ככה הוא היה. הוא תמיד היה עושה את הדברים הכי מסוכנים, גם בעבודה וגם בתחביבים שלו – ולא קרה לו כלום. כאילו תמיד הייתה עליו שמירה, אז כשהגיעו חיילים להודיע לי לא הבנתי בהתחלה מה קורה".
איך הודיעו לך?
"באותה שבת באו אליי זוג חברים עם הילדים שלהם כי להם לא היה ממ"ד בבית, והעברנו יחד את השעות עם הילדים וניסינו להפעיל אותם. חסכנו מהם את החדשות ואת כל מה שקורה. לקראת השעה 15:20, הילדים בדיוק הלכו לחדר להחליף בגדים להופעה שהם תכננו לעשות, ובדיוק ראיתי כמה חיילים מתקרבים לכיוון הבית. המחשבה הראשונה שהייתה לי זה שהם מחבלים אז מיד נדרכתי. תרחיש שבאים להודיע לי על יוסי לא היה בכלל בראש שלי. פתאום הם אמרו לי את המילים – 'יוסי נפל בעת מילוי תפקידו'. לא האמנתי. אמרתי להם שהם לא מהיחידה ואם יקרה משהו היחידה תגיע. לא סיימתי את המשפט ואנשים מהיחידה שלו הגיעו".
ליאת שור ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
"אמרתי להם אני אהיה בסדר, לכו לאמא שלו"
בשנת 2001 איבדו הוריו של את בנם רועי, שנהרג בתאונת אופנוע. הבשורה על מות בן נוסף שלהם הייתה קשה מנשוא. "אני זוכרת שכשהגיעו האנשים מהיחידה שלו אמרתי להם 'עזבו אותי, אני אהיה בסדר, לכו לאמא שלו'. דאגתי להורים שלו ועל איך הם יקבלו כזו בשורה בפעם השנייה", מספרת שור-טהר. "ואז הרגיעו אותי כשאמרו שכבר שלחו אליהם אנשים מהיחידה לספר להם".
גם עבור ההורים שלה, שהיו ליוסי כמו הורים שניים, הבשורה הייתה קשה. "אמא שלי קיבלה את זה קשה כי היא עדיין בפוסט טראומה – היא ניצולת פיגוע אוטובוס הדמים משנת 1978. היא נהגה באוטו וההורים שלה נרצחו מול העיניים שלה על ידי מחבלים".
ליאת שור ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
ואיך סיפרת על זה לילדים?
"הילדים היו בחצר עם החברים שהיו אצלנו, ובדיוק כשהתכוונתי ללכת לבית של ההורים שלי הם ראו אותי ורצו אליי. הם כנראה עשו את החיבור בראש כי הם ראו את החיילים בבית והרגישו. כשהם הגיעו אליי הם מיד שאלו "אבא מת?" הייתי חנוקה ולא הצלחתי לדבר. הם שאלו כמה פעמים ואז החלטתי לומר להם 'אבא עלה לדוד רועי'. אז הבת שלי שאלה אותי הם הוא יחזור מהשמיים? והילדים התחילו להתעניין ולשאול שאלות. בערב ישבתי איתם ודיברתי איתם באופן שמותאם לילדים. כשבכיתי הבת שלי אמרה לי באוזן 'אמא, רק אל תבכי'. ואמרתי לה שדמעות זה בסדר ושלבכות זה עוזר. אבל ניסיתי להקרין חוזק. לא רציתי להראות להם שאני מתפרקת. את זה אני לא עושה מולם".
בתחילת החודש ציינה המדינה שנה לאירועי ה-7.10.23 בטקסים בכל רחבי הארץ. זו הייתה שנה קשה ומאתגרת בה שור-טהר הייתה צריכה להתמודד עם אבל עצום, עם גידול ארבעת ילדיה הקטנים עם ההבנה שהם יחיו ללא אב, ובעיקר, עם לנסות להיות חזקה לבד.
יוסי טהר ז"ל ובנו בטיול. צילום: אלבום משפחתי
איפה יוסי הכי חסר?
"החוסר שלו מורגש בהווה וגם בראייה לעתיד. כבר אין לי את תחושת הביטחון שאני יכולה לעשות הכל. לפני מה שקרה, הרגשנו מוגנים, כולנו. גם ההורים שלי וגם ההורים שלו, כל דבר שהיה קורה היינו מרימים טלפון ליוסי כי הוא היה רמבו שלי של המשפחה של הילדים והחברים. אני מרגישה את החוסר שלו בכל הרגעים שקורים פעם ראשונה. לשחר בן הזקונים הבטחנו שנקנה אופנוע שטח כשהוא יהיה בן 5, ומילה זו מילה, אז קניתי לו. וכשהוא עלה עליו פעם ראשונה והתחיל לנהוג, צילמתי את זה בוידאו בטלפון ושלחתי ליוסי, למרות שאני יודעת שהוא לא יקבל את זה.
"גם כששחר עלה לכיתה א', ולמרות שיוסי אף פעם לא היה עם הילדים ב-1.9 ותמיד הייתי עושה את זה לבד, הוא עדיין היה חסר. הוא אמנם לא היה בבית בשגרה ותמיד הרגשתי אם חד הורית אבל הוא תמיד היה שם. וכשהוא היה בבית הוא היה גם מאוד אוהב להיות עם הילדים. הוא היה אבא מדהים. הוא הדביק אותם באקסטרים שלו וכולם עכשיו נוסעים על אופנועי שטח. והיום, כשהוא לא כאן אני צריכה להתמודד עם הפחדים שלי כשהם עושים את פעילויות האקסטרים – אני הולכת לגלוש איתם, רוכבת על אופנוע וגם מתמודדת עם הפחד שלי מג'וקים. יוסי היה מפגין קור רוח תמידי. מלוחמים שלו אני תמיד שומעת שבמהלך מבצעים כשהוא היה מפקד הם הרגישו בטוחים כי הוא שם. ככה היה גם בבית. אם מישהו מהילדים היה נפצע, הוא היה מתפעל את האירוע".
ליאת שור, הילדים ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
ולילדים, מתי הכי קשה?
"יש רגעים ספציפיים שאני בטוחה שזה צורם להם יותר, למשל כשהם נפגשים עם חברים ויש אבא של אחד הילדים בסביבה שנמצא שם, או בסיטואציות דומות. למשל, לפני כמה ימים שחר בן הזקונים שלנו שנמצא בכיתה א' חזר הביתה עם שיעורים, ואמרתי לו 'בוא נעשה ביחד'. היה לו טקסט ללמוד בעל פה כדי להקריא בכיתה, והוא לא רצה לקרוא אותו. ביקשתי לראות את הטקסט ולעזור לו ופתאום אני רואה את המשפט 'אבא של שחר לקח אותו לים'. אז לקחתי לו מיד את הטקסט ואמרתי לו צודק, לא צריך לקרוא".
ליאת שור, הילדים ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
ההרצאה: העיקר, סמוי מן העין
מתוך הצער והשכול, בחרה שור-טהר להסתכל קדימה ולבחור בחיים. במרץ האחרון, במסגרת חודש האישה הבינלאומי, חברתה מהעבודה ארגנה ערב לנשים, וביקשה ממנה שתבוא לדבר על גבורת נשים מה-7.10. "הכנתי מצגת והרכבתי ממש הרצאה, שגרפה המון תגובות חיוביות, ומשם זה התגלגל. אנשים שבאו לחזק סיפרו כמה הם יצאו בעצמם מחוזקים מההרצאה, ומאז התחילו להזמין אותי לעוד הרצאות לנשים ואז גם שאלו אותי 'רגע למה רק לנשים?', תעשי הרצאה שגם גברים יכולים לשמוע, ומשם זה נוצר".
ליאת והילדים בחוף הים. צילום: אלבום משפחתי
מה את מספרת בהרצאה?
"על החיים לצד יוסי החל משלב ההיכרות שלנו בתיכון ועל התקופה שלו בשייטת ועל התפקיד שלו בשירות, ועל ההגבלות כזוג וכמשפחה, ועל איך מחזיקים בית לבד ותומכים בתפקיד של הבעל. וכמובן על ה-7.10 וכל מה שקרה מאז, על ההתמודדות של אחרי ועל הילדים. בהרצאה אני מעבירה מסר חשוב על בנות הזוג של, ועל איך לפנות לאישה אלמנה".
ליאת שור, הילדים ויוסי טהר ז"ל. צילום: אלבום פרטי
אז איך לפנות לאישה אלמנה?
"ובכן, טיפים למנחמים שנה אחרי – את צמד המילים 'משתתף בצערך' עדיף שתשמרו רק לשבעה. אני בטוחה שאומרים את זה מרצון טוב והמטרה היא טובה אבל התוצאה עושה את ההפך. בכל פעם ששמעתי את צמד המילים הזה אחרי – זה הוריד אותי עוד יותר. אנשים צריכים להבין שאנחנו מנסות לקום ולהשתחרר מהכאב של זה, שבמילא מלווה אותי כל היום. תגידו לי 'כיף לראות אותך', 'את נראית טוב'. תנו מחמאות. אני חיה עם הצער הזה כל יום כל היום, אז במקום להחזיר אותי לצער, תרימו. רק ככה תעזרו לי".
"יוסי לא היה צריך להיהרג כדי שנקבל תמיכה והכרה. למשפחות מגיעה תמיכה גם בשגרה"
כמהנדסת באחת מהתעשיות הביטחוניות המובילות בארץ, שור-טהר מדברת בהרצאתה גם על הקושי בניהול קריירה כאישה של איש כוחות הביטחון. "מאז שיוסי נפל קיבלתי יחס מדהים מהעבודה. במשך שלושה חודשים הם גיבו אותי ונתנו לי את כל הגב שצריך כדי שאוכל לחזור לעבודה ברוגע, ואני מוקירה להם תודה על כך, אבל אני יודעת שלא כל הנשים מקבלות יחס כזה".
הרצאתה של ליאת שור טהר
הנקודה החשובה שעליה מצביעה שור-טהר, היא העובדה הפשוטה שהחיים לצד בעל שעובד שירות הביטחון, הם כלל לא פשוטים, גם כאשר הוא בחיים, "יוסי לא היה צריך להיהרג כדי שאקבל תמיכה והכרה. הנשים והילדים של אנשי כוחות הביטחון צריכים להיתמך גם בשגרה וצריך לתת להם יותר גב מטעם המדינה. מאז ה-7.10 אנחנו מקבלים טיפול פסיכולוגי ורגשי במימון המדינה, אבל גם לפני כן היה צריך לקרות. הילדים חיו לאורך השנים בשגרה שאבא לא בבית כי הוא נלחם למען המדינה, ויוסי עשה את התפקיד שלו למען המדינה כי היה לו את כל הגיבוי שלי כדי להצליח בזה. הוא לא היה נמצא בחגים, הוא בקושי היה בבית, הייתי קמה בבוקר לבד, מארגנת את הילדים לבד ומתנהלת כמו אם חד הורית לכל דבר, והמדינה צריכה לקחת את זה בחשבון ולתת לנו – נשות אנשי כוחות הביטחון, את היכולת להמשיך לתמוך בבעלים כי זה לא מובן מאליו, ולהפסיק להתייחס אלינו כנשים שקופות. אני מכירה נשים שהבעלים שלהן גם היו לוחמים, והן אמרו להם שאם הם רוצים ילדים הם צריכים לעשות בחירה, או העבודה או המשפחה. והעובדה שהם מצליחים להגן על המדינה במקביל לכך שיש להם משפחה בבית, זה הודות לנו".
ליאת שור טהר בהרצאתה. צילום: ורד איטח
ליאת שור טהר בהרצאתה. צילום: ורד איטח
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
