השכם בבוקר ביום שישי נכנסה קבוצת שחיינים למי הים הקרים באשדוד והחלה לנוע דרומה לכיוון אשקלון. כ-30 שחיינים עממיים ותחרותיים כאחד חדלו מעיסוקי היום-יום שלהם, השכימו קום ולמרות צינת הבוקר והמים הקרים, התייצבו בחוף ט"ו וסמוך לשעה 6:45 נכנסו לים. מכאן הם שחו לאורך 12 קילומטרים במשך כמה שעות עד חוף בר-כוכבא באשקלון.
אוטוטו מתחילים. בדרך למים, חוף ט"ו באשדוד. השכימה קום וצילמה: מירב טל
זו השנה התשיעית שהמשחה נערך. האירוע הוא פרי יוזמתו של תושב העיר ואיש הספורט והים חיים אייש. אייש, בן ה-61, הוא ממקימי ענף הטריאתלון באשדוד, וקבוצת הטריאתלון שהקים נקראת "מכבי אלון אשדוד". לפני כשנתיים לערך החליט להתמקד בעיקר בענף השחייה במים פתוחים: בים. הפעם הוא היה זקן השחיינים.
מנהיג החבורה – חיים אייש
משתתפי המשחה היוו קבוצה הטרוגנית של אצנים, רוכבי אופניים, טריאתלטים, בני 25 עד 60 פלוס-מינוס, גברים ונשים כאחד. מרביתם תושבי אשדוד וגן יבנה, אבל הגיעו אנשים גם מרחוק. לא כולם המשיכו לשחות עד אשקלון, כמה מהם עצרו בניצנים, כל אחד לפי יכולתו ובהתאם ליכולת הסיבולת לב-ריאה שלו.
המשחה סומן באמצעות בלונים ומצופים גדולים מאוד כדי לשמור על הנראות במרחבי הים הפתוח. בנוסף, כדי לשמור על בטיחותם של השחיינים התלוו אליהם אנשים נוספים. אחד מהם הוא אלכסיי פוטפוב, שרק שבוע לפני כן קבע שיא ישראלי חדש כשחתר על גלשן סאפ לאורך 200 קילומטרים מראש הנקרה ועד חוף זיקים. פוטפוב ליווה את השחיינים בחתירה על הגלשן שלו. בנוסף, התלוותה לצד השחיינים סירה של הסקיפרים אשר עמוס ודוד, ואהרון קולטונוב ליווה אותם על קיאק.
מים, חיים
"שחייה במים פתוחים", מסביר אייש, "היא אחד מענפי הספורט המרתקים. מדובר בענף שצבר תאוצה והפך לטרנד של ממש רק בשנים האחרונות, שבו השחיינים מתחרים בשחייה במקורות מים גדולים כמו נהרות, אגמים, מפרצים ובים הפתוח. במרכז הארץ זה מפותח יותר, ובאשדוד עודנו עמלים על כך. בשנה וחצי האחרונות אני, יחד עם שני מוסקונה ורוני סימון, תושבי העיר שחברו אליי, דואגים לפתח את זה, להעלאות את המודעות, לחבר יותר אנשים, להרחיב את המעגל של שחייה בים בשביל ליהנות, לא משנה תחרות, לא משנה כלום, פשוט לבוא ולשחות למטרת הנאה צרופה. אם לפני שנה וחצי-שנתיים הייתי בא לשחות עם עוד שניים-שלושה אנשים, היום כבר פתחנו קבוצה של קרוב ל-60 איש בווטסאפ, זאת לא קבוצה רשמית. היא מהווה מעין פלטפורמה לתיאומי שחייה. כל אחד בשעות שלו על פי נוחיותו האישית. כך שהיום אנחנו מגיעים, החבר’ה האשדודים, לשחייה בים כל בוקר בקבוצות, והתחום הזה, לפי דעתי, עוד ימשיך ויתפוס תאוצה גדולה".
שקט, שוחים. צילום: אשר עמוס
לדבריו של אייש, מבחינה בריאותית הים הוא לכל גיל, והשחייה היא לכל גיל: "גם בני 60, גם בני 85, נכנסים למים, ואין בעיה, הכול בסדר, אפשר לשחות, העצמות והמפרקים לא כואבים. יש הרבה אנשים שיודעים לשחות היטב, אבל הולכים לבריכה. חוששים מהים, ולא צריך לחשוש, צריך להבין את הים. אשדוד היא עיר כל כך יפה, בעלת חופים מרהיבים, כך שהרתיעה הזאת מהים היא פשוט מיותרת. הים הוא משאב שצריך להשתמש בו תוך שמירה קפדנית על ניקיונו, כמובן".
"זה שיגעון גדול", מוסיף אייש, "פתאום אתה לוקח אותם למרחבים של הים, והם שוחים מעולה. זה לא ארגון פורמאלי של משחה, ואני גם לא מתיימר להפוך אותו לכזה. יש בעיה של ביטוח ושליטה. זה מאוד מסובך: מאשדוד עד אשקלון לדאוג לבטיחות, כמות סירות, אז אני עושה את זה בצנעה עם חברים. אנחנו קוראים לזה שחייה חברית. זה כמו שמספר אנשים תיאמו ביניהם בבוקר והלכו לשחות".
מהבריכה לים
בין השוחים והשוחות פגשתי את שני מוסקונה. היא בת 32, מתגוררת באשדוד, בעלת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים מטעם האוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במינהל עסקים עם התמחות במימון וחשבונאות מטעם המרכז האקדמי פרס. למחייתה עובדת כבר חמש שנים בבנק אוצר החייל באשדוד.
שני מוסקונה מתחת למים. צילום: אריק זינגר
איך החלה אהבתך לשחייה? מאיפה הכול התחיל?
"הייתי שחיינית חזה תחרותית בבריכה מגיל 12 עד גיל 17. נמניתי עם נבחרת השחייה של מכבי עירוני אשדוד ובסגל של נבחרת ישראל. במהלך כל התקופה הזאת השתתפתי בתחרויות ארציות ומדי שנה התברגתי בשלושת המקומות הראשונים, ובין היתר קטפתי את התואר אלופת ישראל. בגיל 17 הרגשתי שכבר מיציתי את ענף השחייה בבריכה והחלטתי לעזוב. במשך עשור לערך לא התקרבתי למים. אך יד הגורל רצתה אחרת: כשנכנסתי לעבוד בבנק, התקיימה תחרות נבחרת השחייה של הבנק. אז אחרי דין ודברים ולבטים רבים החלטתי ללכת על זה ולהשתתף. במסגרת האימונים לתחרות פגשתי את חיים אייש. זה היה בחדר הכושר סווטסטאר. במשך שנה שלמה הוא התעקש והתבצר בעמדתו שאצטרף אליו לשחייה בים במסגרת 'מים פתוחים'. לבסוף השתכנעתי, וייאמר לזכותו של אייש שהוא ליווה אותי יד ביד, צעד אחר צעד, ולימד אותי להכיר ולהבין את הים על כל המשתמע מכך: גלים, רוחות, זרמים".
איך זה היה להתברג בשלושת המקומות הראשונים חמש שנים ברציפות?
"כיף גדול, תחושת סיפוק אדירה, אני קוצרת את הפירות".
כמה שנים את כבר שוחה בים במסגרת "מים פתוחים"?
"זאת השנה השנייה שלי".
הפעם בבריכה: מוסקונה
מה זה אומר בעצם שחייה בים במסגרת "מים פתוחים", איך היית מגדירה את זה?
"בראש ובראשונה זה כיף, הנאה. להתחבר עם המים ממש, זה כמו מדיטציה בתוך המים. קשה להעביר את התחושה במלל, אבל באמת זאת הנאה צרופה אחת גדולה".
איך מתגברים בעצם על כל התנאים השוררים בים (רוחות, גלים, גאות, קור עז)? מה מביא אותך, בחורה צעירה, לצאת ביום שישי, בשעה שש בבוקר לערך ולשחות בים הפתוח?
"בחורף הבעיה העיקרית היא הקור. אבל לומדים להכיר את הים, להבין אותו להסתגל אליו ולתנאים השוררים בו. היום למזלנו,המים היו נעימים, בטמפרטורה של 23 מעלות. זאת הרגשה של היי, זאת פשוט חוויה שאין דברים כאלה".
מה החוקים של הענף?
"לא לשחות לבד, תמיד לשחות עם עוד מישהו אחד לפחות, ועם מצוף סימון".
מסמן מטרות
רוני סימון, בן 47 מאשדוד, שחה גם הוא ביום שישי. במקצועו הוא מהנדס תוכנה, מדריך ומאמן שחייה של בוגרים בני 18 ומעלה במים פתוחים.
מסמן מטרות. רוני סימון
איך היה המשחה?
"המשחה היה נהדר. היו תנאים ממש פנטסטיים. אנחנו כבר בסוף נובמבר, בדרך כלל, בשנים עברו שבהן קיימנו משחה שכזה, היו גלים, היה ים ממש לא טוב. והשנה התברכנו בים ממש ממש טוב. תנאים מה שנקרא 'כמו בהזמנה': לא היו מדוזות, מים צלולים ונעימים, הרבה דגים, הרבה שחיינים".
כמדריך ומאמן שחייה, מהי המטרה שלך?
"המטרה שלי כיום להכשיר את הדור הבא (ילדים ונוער) בשחייה ולקדם אותם שבשאיפה יגיעו ל'מים פתוחים', יתאמנו בים המדהים שיש לנו כאן באשדוד ויקדמו את הענף".
מה בעצם מבדל שחייה בים משחייה בבריכה?
"הבריכה מספקת תנאי מעבדה. ואילו הים, מה שכיף בו שהוא תמיד משתנה, כל דקה הוא משתנה. אם זה זרמים ואם זה גלים ואם זה סחף ואם זה טמפרטורה של מים, אם זה חורף או קיץ; ובעונת החורף טמפרטורות המים יורדות, וזה כל הכיף, זה מאתגר. גם אם שוחים לכיוון אחד, הכיוון השני יכול להיות הרבה יותר בעייתי בגלל הזרמים ובגלל הסחף".
ומה לגבי בטיחות בים?
"זוהי בעצם הסוגיה הכי חשובה. לצערי ולדאבוני הרב, שלא נדע, אנו מתבשרים על מקרים רבים של טביעות בים, לנוכח העובדה שאנשים בעצם לא יודעים איך להתמודד עם הים, וזה משהו שאני מלמד, בראש ובראשונה, איך לשחות ביחד, איך לשחות בזוגות, איך לשחות בקבוצה, כי קל מאוד לאבד זה את זה בים, לשחות קרוב לחוף (עד 100 מטרים) עם בלון גדול שקושרים למותן לצורך נראות. אם מגיעים למצב של עייפות, ניתן להיאחז בו ואף להניח עליו אוכל ושתייה".
לב הים
בין שחייני הים האמיצים והנמרצים לא היה אפשר שלא להבחין בעידית רון. היא בת 58, נשואה, אם לשלושה, סבתא לשניים ומתגוררת במושב בית חירות שבשרון. יחד עם בעלה היא מנהלת את העסק המשפחתי שלהם למיזוג אוויר. רון היא חולת לב כבר שנים רבות ועברה התקף לב וכמה ניתוחי לב. אבל לא, זה לא עוצר בעדה.
סבתא לא מפסיקה לשחות. צילום: מתוך פייסבוק
אז איך בעצם הגעת בכלל לענף השחייה?
"אני הייתי שחיינית חזה תחרותית בבריכה עד גיל 16. רק לפני שש שנים חזרתי לשחות בבריכה ובים. זאת אומרת שבמשך 36 שנים לא עסקתי בשחייה בפרט ובענף ספורטיבי כזה או אחר בכלל, הייתה לי תדמית ספורטיבית, אז לא הייתי צריכה להתאמץ", היא צוחקת.
ואיך נחשפת לענף השחייה במים פתוחים?
"הייתי חברה באיזושהי קבוצת העצמה של נשים שמתעסקות בספורט, ומישהי סיפרה עד כמה שהיא אוהבת את הים, אז אמרתי לעצמי, 'אוקיי, למה שאני לא אנסה את זה גם כן?'".
הבנתי שחצית את "שביל ישראל במים" מאשקלון לראש הנקרה ואף חצית את ים סוף ואת הכינרת. מאיפה הגיע הרעיון?
"לפני שנתיים התחלתי לחלום שיום אחד אעשה את שביל ישראל במים. ב-11 באוקטובר, לפני כחודש וקצת, טסנו לחתונה של הבן שלי באנגליה. המטוס המריא מבן-גוריון ועבר מעל כל חופי הארץ. זה היה הרגע שבו החלטתי סופית שזהו, אני לא מחכה יותר. ב-20 באוקטובר, שלושה ימים אחרי שנחתנו בארץ מהחתונה, התחלתי את פרויקט 'שביל ישראל במים’. הבטחתי לעצמי, למשפחה ולחברים שכל עוד הגוף והים יאפשרו, אשחה יום-יום שמונה—12 קילומטרים מדרום הארץ עד לראש הנקרה. וכך בעצם התחלתי לשחות מאשקלון בדרום. ב-8 בנובמבר סיימתי את המסלול בראש הנקרה. כל יום התחלף בליווי חברים מעולם המים הפתוחים. חלקם עשו איתי כל יום את כל הלג (המקטע), וחלקם עשו רק חלק ממנו".
"זה המקום לציין ולומר", מוסיפה רון, "שחיים אייש, איש החזון והרוח החיה של כל המפעל המבורך הזה, שהוא מטפח ומקדם ללא לאות בהתנדבות מלאה, ליווה אותי במקטעים באזור הדרום, מפארק אשקלון לניצנים ומניצנים לאשדוד".
השחיינים בפעולה בדרך מאשדוד לאשקלון. צילום: אשר עמוס
אבל זה לא הספיק לה: "על התזונה במהלך השחייה, הזרמים, מצב הים, דרכי הגעה ליעד, התנהלות במהלך השחייה — זר לא יבין כמה אנרגיות הוצאתי במהלך היום מהרגע שסיימתי לשחות ועד למחרת כשהתחלתי את הלג הבא. לאחר מכן השתתפתי במשחה עשרה קילומטרים כדי לחוות חצייה של ים סוף, ואף שחיתי בכינרת עשרה קילומטרים, כל זאת כדי שיהיו לי ברזומה את כל מקורות המים בישראל. כל זה ביחד, כ-171 קילומטרים, ארך 20 ימים".
איך שורדים 18 ימים יום אחרי יום במים, במיוחד שאת חולת לב. לא פחדת שהלב שלך לא יעמוד במעמסה?
"לא, לא פחדתי. אני חושבת שאני הגעתי מאוד בשלה לכך, פיזית ומנטלית כאחד. זאת הייתה חוויה מדהימה, והדבר הכי יפה בכל הסיפור הזה זה ששום יום לא היה דומה ליום שלפניו".
מוריד בפניהם את הכובע
פוטפוב. צילום: שרונה גוטמן
ואיך אפשר בלי אלכסיי פוטפוב? בשבועיים האחרונים שמו של הבחור האנונימי מאשדוד הפך למוכר למדי. הוא בן 48, נשוי ואב לארבעה, נגר ומעצב במקצועו וליווה את שחייני המשחה בחתירה על גלשן הסאפ.
כמה זמן אתה כבר מלווה אותם?
"זאת השנה השנייה, ואני מוריד בפניהם את הכובע. ללוות את האנשים הללו שנכנסו לשחות בים, כשאני רואה אותם, אני פשוט נהנה, בשבילי זה פשוט כבוד להיות לידם וללוות אותם".
במה זה בא לידי ביטוי?
"אני חתרתי ליד כל אחד ואחת ודאגתי לכל אחד ואחת. אם הם עשו 12 קילומטרים, אני עשיתי בין 16 ל-17 קילומטרים, כל פעם הייתי הולך וחוזר. מאוחר יותר הצטרפו אליי חותר קיאק וסקיפר עם סירה, ועד שהם הגיעו אני הייתי האחראי הבלעדי על הבטיחות שלהם. דאגתי שהם לא יישארו לבד, שהם יאכלו וישתו כמו שצריך. מאחר שהם שחו עם הראש בתוך המים, כיוונתי אותם שלא ישחו לעומק, שישמרו על הקו, שלא ייתקלו בסירות, באופנועי ים או שלא ייתקלו ראש בראש, באדם ששוחה על הגב בכיוון הנגדי. צריך להיות מוכנים לכל תרחיש, לכל דבר. מי כמוני יודע מה זה להיות לבד במים ועד כמה זה חשוב להרגיש ביטחון, שיש מי שדואג לך, שאתה לא לבד".
