את חברי להקת “לגעת בלב” אני פוגשת במרכז למשפחה ברובע ה’ בעיר. הם נמצאים בשיא החזרה השבועית שלהם לקראת ההופעה בחודש הבא בכנס סוף השנה של המינהל לשירותים חברתיים, וההתרגשות באוויר.
איציק סויסה (28), המנהל האמנותי של הלהקה, פוצח איתם בשירת “קולות”, שירו המופלא של אברהם טל, ולאט לאט מתרחש הקסם: הרמוניה נפלאה של קולות גבוהים ונמוכים שמשתלבים זה בזה לכדי שירה מרגשת.
חברי הלהקה והמנהל האמנותי, איציק סויסה. צילום: אורי קריספין
"אני מתעסק בהמון תחומים במוזיקה, כמפיק מוזיקלי, כיוצר וכותב מוזיקה, אבל העבודה הזאת כמנהל אמנותי עם הילדים המדהימים האלה, זה הדבר האמיתי, זה מחיה אותי. אני ממש מחכה לימים של החזרות”, סויסה מספר ומוסיף, “לפני כשלוש שנים התחלתי פרויקט דומה עם להקה בקריית גת, אין משהו דומה לזה בארץ, ובקרוב אנחנו מופיעים עם הלהקה של קריית גת בבית הנשיא. הקונספט הייחודי של הלהקה, גם באשדוד, הוא בעצם להקה שמשלבת בני נוער וילדים עם מוגבלויות יחד עם אחיהם. כרגע יש זוג אחד, ואנחנו מקווים שיצטרפו עוד”.
"כיף לי על הבמה". צילום: אורי קריספין
בלהקה האשדודית 11 חברים עם צרכים מיוחדים, וכשפוגשים בהם אפשר להבין: הם באמת מיוחדים, אבל לא בגלל הגדרה כזו או אחרת. הריאיון עמם נערך השבוע. כידוע, ביום ראשון השבוע (3 בדצמבר) צוין היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
אושראל גלנצביץ’ (17), הבוגר שבלהקה, הוא הראפר שבחבורה. הוא שולט במילים ומפגין חוש קצב מפותח. “בבית אני מאזין לראפרים כמו נצי’-נצ’, רון נשר, לוקאץ’ ודין דין. בלהקה שלנו אני מרגיש שטוב לי. הכרתי ילדים חדשים, וטוב, טוב לי פה".
"הכרתי ילדים חדשים, וטוב, טוב לי פה". צילום: אורי קריספין
ב—14.11 הופיעה הלהקה בבית יד לבנים לרגל יום המודעות לשוויון זכויות לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים.
איך היה להופיע ביד לבנים?
גלנביץ': "בהופעה ביד לבנים ביום המודעות הרגשתי בטוח בעצמי. על הבמה הייתי מאושר. משמח אותי להיות חלק מלהקה”.
נאור בן הרוש (11): “הרגשתי בטוח בעצמי, כי איציק לימד אותנו איך להתמודד עם הלחץ שלפני הופעה: צריך לקחת נשימה ארוכה, לקחת אוויר. אחרי ההופעה קיבלתי תגובות טובות, אמרו לי שאני שר מעולה”.
נועם ביורוקוב (13): “אימא שלי באה לראות אותי מופיע, היא אמרה לי שאני מופיע יפה. וטוב לי פה, להיות חלק מהלהקה”.
ליאם הוכמן (10) :”אני מופיע גם דרך להקת בית הספר, בבית הספר ארזים. אני גם רוקד וגם שר, וזה עושה לי טוב”.
איך ההרגשה להיות חלק מלהקה ייצוגית?
אמילי טופז (14): “אני שמחה להיות חלק מהלהקה, אני אוהבת מוזיקה ובמיוחד את הזמר אביב גפן והשירים שלו”.
שני בוחבוט (16): “כיף לי על הבמה, אני אוהבת מאוד לשיר. אני מאוד אוהבת את משה פרץ ועדן בן זקן”.
"זה הדבר האמיתי", סויסה. צילום: אורי קריספין
מה החלום שלכם כלהקה?
אופיר שללשוילי (16): “אין מקום מסוים שהיינו דווקא רוצים להופיע בו, אנחנו רוצים להצליח ולייצג את העיר”.
כולם ביחד: “אנחנו מבקשים להופיע בכל במה אפשרית ונגישה ולחלוק עם הקהל את האהבה שלנו למוזיקה”.
איציק, מתי התחיל הפרויקט באשדוד, כמה זמן למעשה הלהקה קיימת?
“אנחנו עובדים ביחד כחצי שנה לערך, אבל זה מרגיש שזה כבר כמה שנים, נהיינו ממש משפחה. אני מרגיש אישית שהם אוהבים את זה, שהם חוזרים הביתה שמחים, אפשר לראות בעיניים שלהם כמה זה עושה להם טוב, ממלא ומעצים אותם”.
יש איזשהו אודישן לקבלה ללהקה?
“לא, כל מי שאוהב מוזיקה ומוכן להתמיד. הם ילדים עם צרכים מיוחדים, אבל ברוב המקרים אני לא מתייחס אליהם ככה, אני מתייחס אליהם כאנשים רגילים. אני חושב שהם מרגישים את זה, אני מדבר איתם רגיל ובגובה העיניים ומבקש התמדה. כדי להתקדם חייבים להשקיע, וזה באמת קורה”.
צילום: אורי קריספין
איך נראית חזרה?
“יש המון המון רבדים בשיעורים שלנו, אנחנו עובדים על פיתוח קול ושירה נכונה, אנחנו עובדים גם על תיאטרון ועמידה על במה, איך עומדים מול קהל ובמות, כל זמר הוא שחקן. ולאחרונה עשינו ממש הקלטות באולפן הקלטות. פירקתי את מרבית האולפן הפרטי שלי מקריית גת ובאתי איתו עד לאשדוד, והפכנו את חדר החזרות שלנו לאולפן הקלטות של ממש, מאובזר ומקצועי, ועבורם זאת הייתה חוויה מלאה של אולפן הקלטות. אנחנו מדברים המון על התכנים של השירים. ממש מה המסר, מה המשמעות שיש לו. חשוב לי אישית שהם ידעו להגיד על השיר מעבר ל’יפה או לא יפה’, אלא להתייחס לתוכן, למילים, לקצב ולמגינה כמכלול”.
כמי שמלווה את הלהקה, איך הלהקה משפיעה, אם בכלל, על חבריה?
“מאוד מאוד משפיעה, כל אחד עובר בה תהליך אחר, בעיקר תהליכים של שיפור הביטחון העצמי, מחויבות ואחריות. לעמוד על במה מוסיף להם ממד של רצינות, הם מתנהגים באחריות מלאה בנושא. כך למשל, לפני ההופעה ביד לבנים הם היו בריגוש שיא; אבל כשהם עלו לבמה הם עשו בדיוק מה שעשינו בחזרות אחד לאחד בלי שום פספוס, והקהל החזיר אהבה גדולה. הקהל עמד על רגליו והריע במשך דקות ארוכות, מדהים”.
המרכז למשפחה, שבו מתקיימות החזרות השבועיות של הלהקה, נולד בשל ממחשבה מעמיקה על הצורך לחזק את החוסן המשפחתי במשפחות שבהן יש אדם עם מוגבלות. ההבנה שאליה הגיעו הגורמים המוסמכים לדבר היא כי אם יושקעו משאבים בגורמי המעטפת — הורים, אחים, סבים — יגדלו הכוחות בתוך המשפחה ויאפשרו איכות חיים טובה יותר לאדם עם המוגבלות ולאנשים סביבו.
צילום: אורי קריספין
דבורי צור, מנהלת המרכז למשפחה באשדוד: ”המרכז למשפחה רואה לנגד עיניו את החשיבות בחיזוק האנשים שלפעמים נעלמים מעין, נדחקים מעט הצדה ולא מקבלים התייחסויות מותאמות אשר בעינינו הינן קריטיות ל-well being של כל פרט במשפחה”.
צילום: אורי קריספין
מה הייתה המחשבה מאחורי מיזם להקת “לגעת בלב”?
“ההרכב המוזיקלי הוקם מתוך רצון לגייס בני נוער עם ובלי מוגבלות לעשייה אמנותית מוזיקלית, המטרה היא לגייס 'אחים של…' לפעילות משותפת עם האחים שלהם ממשפחתם הגרעינית או ילדים אחרים עם מוגבלות מתוך מטרה לעורר היכרות וחברויות, מה שמצאנו כגורם אשר מגביר את הסבלנות בבית ומיטיב את הקשר בתוך המשפחות. אנחנו מוצאים את העשייה בהרכב המוזיקלי מדהימה ומרגשת. ממש חוויה מעצימה עבור כל המעורבים”.
נועה בן הרוש (15) היא אחותו הבוגרת של נאור בן הרוש (11). היא הלכה למעשה מגשימה את החזון של המרכז. נועה מזמינה אחים נוספים להשתתף בפרויקט: “זו הרגשה נפלאה להיות חלק מהלהקה, זו להקה שלא דומה לשום דבר אחר שאני מכירה, היא מיוחדת. זו דרך להכיר עוד ילדים ולהכיר גם עוד צדדים באח שלי, אנחנו משפחה”.
המרכז למשפחה בבית מרש"ל. צילום: אורי קריספין
ליצירת קשר עם המרכז למשפחה: 08—9238663; [email protected].
