חם, מתחמם, ל ו ה ט

יום שני, אמנם השעה שבע בבוקר, אבל אוהד זיני (32) ויוסי פיקדו (32) מחייכים. לא, הם ממש לא סיימו משמרת או בדרכם הביתה; להפך, הם רק הגיעו לתחנת כיבוי האש באשדוד.

התחנה עצמה היא בדיוק מה שאתם מדמיינים בכל פעם שאתם מחייגים 102 אחרי שמדורת ל”ג בעומר יצאה משליטה: שטח גדול שמכיל את כל רכבי כיבוי האש החדשים, בהם רכבי כיבוי והצלה ייעודים בעלי מנוף גבוה לחילוץ, תותחי מים לכיבוי וכלי רכב לטיפול בחומרים מסוכנים המכילים ציוד ייעודי.

ימית אהרון

אך למרבה האכזבה, העמוד המפורסם, סטייל הפרופס הידוע של החשפניות, שממנו אמורים הכבאים להשתלשל במקרה של קריאה, לא נמצא שם. תאמינו לי – חיפשתי. מתברר שבעבר הוא אכן היה, אבל אז גילו שהרבה יותר נוח פשוט לצעוד לדלת ולעבר הרכב מאשר לקבל שפשופים בידיים ממתכת קרה.

אוהד, איך נראה יום בחייו של כבאי?

“היום מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה שבע בבוקר מתחילה המשמרת שנמשכת 24 שעות, ולמעשה מסתיימת בשבע בבוקר יום למחרת. לאחר מכן מגיעות 48 שעות של חופש יחסי. למה יחסי? כי כשאתה כבאי, אתה חי עם אצבע על הדופק מחשש להקפצה תמידית במקרה של אירוע שמצריך צוות כיבוי גדול”.

יוסי

אכן, שגרת יומו של כבאי — או: לום האש — מורכבת מהקפצות פתאומיות, בניין שבוער פתאום, תאונת דרכים שמחייבת חילוץ מהיר, פריצות דלת במקרי חירום, וכן, גם חתול שנתקע על צמרת עץ. כל אלה סיבות מהירות לעלות על הציוד בתוך דקה ולתת בסירנות.

מה עוד?

“דליקות, שריפות ביערות, שטחים פתוחים ושדות קוצים, טיפול בתקריות שבהן מעורבים חומרים מסוכנים (חומ”ס), תאונות דרכים, תאונות רכבת, שטיפות כביש לאחר תאונות דרכים למניעת פגיעות נוספות, חילוצים מגובה/ תהומות/ בורות וחילוצים במתווה אורבני (סנפלינג), חילוץ בעלי חיים וגם אבטחת אירועים, משחקי כדורגל והתכנסויות של מעל 700 איש. למשל השבוע הייתה הפסקת חשמל נרחבת ברבעים שונים בעיר, והמון מעליות נתקעו. נקראנו כולנו לחילוצים בכל העיר”.

באשדוד יש מפעלים גדולים שעובדים בהם עם חומרים מסוכנים. אתם ערוכים לשריפה במקומות כאלה?

יוסי: “התחנה שלנו משמשת גם יחידת חומרים מסוכנים (חומ”ס). אנחנו נמצאים בכוננות 24/7 לאירועי חומ”ס מדרום יבנה ועד צומת בית קמה, כולל שטח אשקלון. כמעט כל בעלי התפקידים בתחנת אשדוד, קצינים ולוחמים, עברו הכשרה, והם גם לוחמי אש וגם לוחמי חומ”ס. יש לנו את הציוד המתאים, ואנחנו ערוכים לכל דבר: אגן כימיקלים, נמל אשדוד, בתי הזיקוק ובכלל — אנחנו נותנים את המענה”.

יוסי ואוהד. צילום: שרה שוורץ

לפני כחצי שנה הייתה שריפה רצינית בבריכות החימצון הישנות באזור התעשייה הצפוני של אשדוד שגרמו לזיהום אוויר חמור. לקח ימים לכבות את השריפה, מדוע?

אוהד: “השריפה החלה מתחת לאדמה. עיקר הקושי לכבות את השריפה היה נעוץ בכך שמדובר בבעירה פנימית בתוך הבוצה היבשה והישנה בקרקעית אגני החימצון, שכבר אינם בשימוש מאז 2003. המקור של זה הוא ביוב גולמי של העיר במשך שנים. השריפה התחילה מלמטה, וכדי להגיע אליה היינו צריכים להפוך את האדמה עם שופלים. מדובר באירוע שבו לא היינו לבד במערכה”.

"אירוע מכונן". השריפה בכרמל. צילום: חגי פריד

החודש מלאו שבע שנים לאסון השריפה הכרמל. עד כמה השפיע האירוע עליכם כלוחמי אש?

“שנינו פה, כמו כל הדור הצעיר בתחנה, נמצאים כאן כתוצאה מאסון הכרמל. אם לא האסון, כנראה שלא היינו פה. אין ספק, אסון הכרמל מהווה אירוע מכונן בתולדות הכבאות בישראל, הוא זה שהביא לרפורמה ולהקמת הרשות הארצית לכבאות והצלה. שזה אומר בתכל’ס רכבים חדשים, ציוד, גיוס נרחב של צעירים. ועבורנו מדובר בשליחות, הצלת חיים במלוא המשמעות, בשביל זה אנחנו כאן. בתקופת ההצתות בחיפה, כשכבר היה חשש שיש ‘טרור מסוג חדש’, התגייסנו כולנו בתחנת אשדוד ועלינו לצפון. השילוב של רוח חזקה בגלל מזג האוויר והטופוגרפיה הביא לאש משתוללת, כבאים מכל הארץ הגיעו”.

שניכם אנשי משפחה, אין פחד להתעמת מול אש גלויה?

יוסי: “זו העבודה שלנו, אין בי פחד. אני מגיע לאחר שנים ביס”מ, ואין ספק שמדובר בשליחות. הידיעה הזאת שצריכים אותנו חזקה מהכול. כשאנחנו רואים שריפה, עומדת לנו מול העיניים הצלת חיים. וגם אם נפצעים בדרך, זה שווה הכול. מצד שני לא חוסכים עלינו בציוד הגנה, אז אנחנו יודעים ומרגישים מוגנים”.

צילום: שרה שוורץ

השבוע התחדש ירי הרקטות. מחזיר אתכם אחורה?

יוסי: “בטח. במבצעים האחרונים היינו שם. אחרי כל שיגור רקטה אנחנו מגיעים למקום הנפילה. לעתים זה חילוץ, עמוד חשמל שקורס כתוצאה מנפילה או כל דבר שמצריך נוכחות שלנו במקום. כן, היו פעמים שתוך כדי קריאה היו אזעקות נוספות, תוך כדי תנועה. אבל זה התפקיד שלנו להיות שם בשביל תושבי העיר. גם אנחנו בני אדם שמפחדים, אבל יש לנו מטרה בראש, והאדרנלין בוער בגוף. לרצות להיות כבאי זו שליחות. אנחנו נכנסים למקומות שכולם בורחים מהם”.

ובין כל האירועים הללו לעתים יש קריאות על הצלת חתול תקוע. לא מבאס קצת?

אוהד: “ממש לא, אנחנו הולכים לזה בכל הרצינות. לאחרונה הייתה קריאה על גור חתול שנתקע בצמרת עץ באזור הטיילת. כשהגענו למקום התחלנו בפעילות החילוץ. תוך כמה דקות כבר היו 200-150 אנשים שפשוט התאספו סביבנו, עודדו וממש עקבו בדאגה אחרי המתרחש. אנחנו מתייחסים להצלת בעלי חיים כקריאה לכל דבר ועניין“.

 לוחמת, אש

ואם צמד המילים “לוחמי אש” מעלה בכם אסוציאציה של חבורת גברים מפויחים ומיוזעים שנאבקים בלהבות עם זרנוקי מים כבדים ומחלקים צ’אפחות זה לזה לאחר סיום פעולה מוצלחת, אז התמונה כנראה לא רחוקה מהמציאות, רק שאפשר להוסיף לה משתנה נוסף, או יותר נכון, נוספת: ימית אהרון (35), נשואה ואם לאילן (7) ושיר (5.5), אחת מלוחמות האש היחידות בארץ, דוגמה חיה למודל נשי ששווה להכיר. ימית היא לוחמת האש היחידה בכל תחנת הכיבוי וההצלה באשדוד.

מתי הבנת שבוערת בך האש?

“כנערה למדתי במקיף ג’ בעיר אשדוד, ובמסגרת בית הספר התנדבתי בצופי אש (המתנדבים בשירותי הכבאות וההצלה של מדינת ישראל לצד לוחמי האש. פעילות צופי האש מתחילה בכיתה י’ כמחויבות אישית, ש"ש). כבר אז התאהבתי במקצוע, ממש מורעלת. הרגשתי שיש שם משהו אמיתי ושאני חייבת להיות שם. וכשנפתח המכרז אמרו לי, 'בואי תנסי'. ובאמת הלכתי על זה. אני ודנה, לוחמת אש מתחנת אשקלון, היינו הראשונות בארץ, ומאז ועד היום, כבר 14 שנים, ואני מתה על מה שאני עושה”.

המיונים לא פשוטים. במספרים אחד מתוך 11 מתקבל לתפקיד. היו לך הקלות כאישה בתהליך המיון?

“אני ודנה שתינו החלטנו שאנחנו לא רוצות הקלות, כאידיאל. מה שהגברים עושים – אנחנו עושות. אם זה לרוץ אלפיים קילומטר — יכולנו לרוץ אלף קילומטר — ועשינו אלפיים. שכיבות שמיכה, כל מה שמוטל על נשים. כדי שלא יהיה עלינו פרוג’קטור של ‘הנה, הקלו עליהן’, ממש לא. בלי הנחות. המיונים מתאימים לנשים, ויש התאמות כיום בכדי לאפשר לנשים להשתלב במערך הלוחמה. בסבב הגיוס האחרון הייתי מהצד השני, הפעם כבוחנת, ואני יכולה לספר שיש עוד אישה שעברה את המיונים. כיום יש כ-15 נשים במערך לוחמת האש בארץ”.

מעט מאוד ביחס לגברים. את רואה ניצנים של שינוי?

“כן, אנחנו במיעוט. למה זה קורה? אני לא יכולה לתת תשובה לגבי כל הנשים, אבל אני כן יכולה להגיד שנשים מנסות. הסטנדרטים מאוד גבוהים, והמטרה היא באמת למצוא את המועמדים והמועמדות הפוטנציאליים. אבל כן, מאוד אשמח שתהיה איתי עוד אישה בתחנת אשדוד. כיום אני האישה היחידה, וזה יהיה מטורף אם תהיה פה איתי מישהי נוספת”.

איך את משלבת הורות וקריירה כלוחמת אש?

“גם בעלי דוד (דידי) הוא לוחם אש, המשרת בתחנת תל אביב כבר שבע שנים. אז המציאות בבית היא שיום אחד אני עושה משמרת (24 שעות), ובינתיים הוא בבית (במסגרת 48 שעות מנוחה), יום לאחר מכן אני בבית ומחליפה אותו, וביום השלישי אנחנו ביום משותף. התרגלנו למציאות הזאת. אני יודעת שזה לא רגיל, אבל זה מה שבחרנו. כשהמקצוע הוא שליחות, מוצאים את הדרך לעשות את זה”.

אילו תגובות את מקבלת?

“כשרואים אותי נוהגת בכבאית, ובכלל בשטח, אנשים עוצרים אותי לצעוק לי כל הכבוד, לפעמים אני קולטת גם מבטים של הלם ושוק, כי באמת לא רגילים לראות אישה בתפקיד, אבל מפרגנים בטירוף, יש תחושה של גאווה. גם המשפחה מאוד מאוד תומכת”.

איך זה לעבוד בסביבה גברית לחלוטין? אחרי כל כך הרבה שנים ביחד כבר מדברים לידך גסויות?

“אחרי שנים אני יכולה לומר שסללתי דרך להיות במקום שבו אני נמצאת היום, בו אני מקבלת כבוד, והמון. אני יכולה להגיד בפה מלא: הצוות יודע לכבד אישה, לא, לא מדברים לידי גסויות. ובכלל, הכבוד האמיתי הוא שאין הבדל בעבודה בשטח. מפקד התחנה טפסר צביקה מויאל מוביל קו של שוויון, מעבר לתנאים הפיזיים של מקלחת אישית וכולי, יש פה הרבה מעבר, וההרגשה הזאת חזקה. אני ראש צוות, וכולנו משפחה גדולה”.

ממרחק השנים יש אירוע מיוחד שמלווה אותך?

“יש לא מעט, אבל אני ממש זוכרת שבזמן צוק איתן נפל טיל באזור אשדוד, רכבים נשרפו, ותוך כדי פעולת הכיבוי נשמעה עוד אזעקה, ואין לאן לברוח, מצאתי את עצמי עומדת ללא קורת גג, וזה היה רגע של פחד. ביום-יום אני יודעת איך לעבוד עם הרגש נכון, ופה יש גם ערך מוסף לעבודה כאישה, אנחנו יודעות לעשות את הדבר הנכון, אוטומטית. החוש השישי הזה מאוד חזק בעבודה כזו”.

בזמן הריאיון עמם נשמעות קריאות. בתחילה הייתה זו שריפת ארון חשמל בבית הספר מגן הלב ברחוב העבודה, לאחר מכן היה מדובר בשריפה במסתור כביסה ברחוב נורדאו ברובע א’. מה אומר לכם? כל מה שחשבתי על יכולת התארגנות זריזה קיבל משמעות חדשה. ללוחמי האש יש דקה כדי לשים עליהם את כל הציוד ולרוץ בטיל למשאית. זה מתחיל במגפיים כבדים, אוברול מפויח, מעיל ענקי, קסדה, פנסים, כפפות, משקפת ומה לא. בחום הזה? רק על זה מגיע להם עיטור העוז. 