בשנת 2015 ציווה עלינו הנשיא ראובן ריבלין את “נאום השבטים”. אם אנסה לתמצת אותו אומר כך: ב-20 השנים הקרובות אוכלוסיית ישראל תעבור מהפך — מרוב חילוני וקבוצות מיעוט קטנות, היא תהפוך לארבעה “שבטים” עיקריים שיהוו כל אחד כרבע מכלל האוכלוסייה: החילוני, הדתי, החרדי, הערבי. אם עד היום מגזר זה או אחר היה הולך לישון במחשבה או במשאלת לב שמגזר אחר ייעלם, מגיעה הדמוגרפיה ומכריזה בקול רם: “כולנו כאן כדי להישאר”.
ההבנה ש”נתקענו” כאן ביחד יכולה להיות נקודת פתיחה טובה לחיים המשותפים הבלתי נמנעים שלנו ב”תיבת נח האשדודית” הזאת. אין אפשרות להעלים או לגרש, מוכרחים ללכת על שלום בית.
אני גרה בשכונה מעורבת וכיפית — רובע ו’. ומה שהיה נראה לי עד לשבת האחרונה פתרון דיור נוח למשפחתי וגשר הנושא בשורת אחדות הוצג לפתע כ”השתלטות חרדית”, ואולי אני אפילו שותפה למזימה חרדית, שלא לומר ג’נטריפיקציה מכוונת.
לא קל להיות חרדית בימים האחרונים. מהצצה חטופה באתרים האשדודיים המובילים העשרתי את אוצר כינויי הגנאי שלי בצורה מרשימה. לא קל גם להיות בן או בת לקהילת עולי חבר העמים, בפוזיציה הזו אתה חוטף מהצד הנגדי קללות אנטישמיות רעות ומבישות. אמשיך ואומר, לא קל אף להיות “סתם” חילוני או מסורתי באשדוד, אם אתה מעוניין לבלות את יום השבת שלך במקומות בילוי, מתנ”סים או אפילו חנויות.
הפגנת המחאה החילונית במוצאי שבת האחרונה. צילום: דניס קריביצקי, ROYAL PHOTO
בעולם הפוס— מודרני אני מזהה את עצמי סביב רשתות והגדרות רבות: אני אישה, אני אימא, אני יהודייה, אשדודית, ישראלית, חרדית וכו’. ביום-יום אני משתמשת בכובעים הרבים בהנאה ובתחושת סיפוק, מה שמאפשר לי לחלק את העולם לחלוקות רוחב מרהיבות, המייצרות קהילות פוריות ומגוונות: קהילת נשים, קהילת אימהות, קהילה שכונתית, וכל זאת בלי לוותר על אורח חיים חרדי מוקפד.
כל זה פועל מצוין בזמני שלום, אבל במלחמה, כמו במלחמה, אתה מלביש את השריון שלך ושועט אל האויב. כולנו מתכנסים קצת יותר במצב מלחמה. כולנו מביעים קצת יותר תמיכה במנהיגים שלנו, שבימי שלום אנחנו מקטרים על פועלם. כולנו קצת יותר “לאומיים”, אוהבים יותר את הדגל. גם במלחמה האשדודית נמחים גווני האמצע. אני נדחקת לקצה הברור מאוד שלי בצד החרדי ונאלצת לוותר על הרצף המורכב והמעודד שהכרתי וחיבקתי.
אז מה עושים? קודם כול מגבירים את הווליום של הרוב השקט, משני הצדדים. לאו דווקא פתרונות והצעות אלא הבנה אנושית פשוטה של האחר וגינוי תופעות אלימות והסתה.
מעבר לזה, אני מציעה להתעלם מרעשי הרקע וקולות המלחמה של הגורמים הפוליטיים השונים. יש מודלים שעובדים נהדר בערים אחרות ומייצגים נכונות ודו—קיום, מתוך הבנה שהמרחב הזה הוא יהודי ודמוקרטי, והערכים הללו קריטיים לכולם.
בסופו של יום, אנחנו, אלו שנשארים לגור כאן בבתים ובשכונות המשותפות, לא רוצים לחכות למלחמה או למבצע הבא שייאלצו אותנו להתאחד. החיים כאן יקרים וחשובים לכולנו.
