מרינה וקסלר, מנהלת מתנ”ס דיונה: "במולדובה הגברים היו מעניקים פרחים"

מרינה וקסלר (47) היא מנהלת המרכז הקהילתי דיונה המשרת את רבעים י’-י"ג. את דרכה לכס ההנהלה סללה וקסלר לאט ולאורך שנים.

“עליתי ארצה ב-1997 כאם צעירה לבתי הבכורה וכשבידי תואר ראשון ממולדובה. מיד הבנתי שבשביל להצליח ולהתקדם בארץ אצטרך לעשות תעודת הוראה מקומית ופניתי ללימודים במכללת אחווה. כעולה חדשה מכשול השפה היה מאתגר, ובשביל להצליח פשוט הייתי מקליטה את כל השיעורים שנלמדו בכיתה בטייפ, ואת ההקלטות חברה תרגמה לי לעברית פשוטה בכדי שאבין על מה מדברים בכיתה.

במהלך הלימודים וכסטודנטית שנה ב’ התחלתי לעבוד בדיונה כמדריכה בצהרונים. כשסיימתי את הלימודים עברתי ממשרת סטודנט למשרה מלאה. עם הזמן התקדמתי לרכזת הצהרון ומשם לרכזת חוגים, ממלאת מקום המנהל והיום מנהלת המרכז הקהילתי. לפני כחמש שנים המשכתי ללימודי תואר שני באחווה בניהול מערכות חינוך”.

מה מסמל עבורך יום האישה?

“האמת שזה מצחיק, כי אצלנו במולדובה הגברים היו מעניקים פרחים לנשים ביום הזה כמחווה מרגשת, אבל מה זה יום אחד בשנה? למה אין יום הגבר? אצלי כל יום זה יום האישה. אני יודעת מי אני, מה אני שווה ומה עשיתי כדי להגיע להישגים. צריכים לתת לנשים כבוד כל השנה. אני לא פמיניסטית, אני יודעת שמי שרוצה להתקדם ומוכשר — מצליח. זה בכלל לא משנה גבר או אישה. ואם אני הצלחתי, כל אחד יכול. אני הגעתי לארץ בגיל 26 והתחלתי מאפס בלי לדעת את השפה ובלי כלום. אבל רציתי להצליח, וזה קרה. בעבודה קשה”.

מי המודל הנשי שלך?

“חברה שלי ענת אוטוצ’קין. היא סגנית מנהלת בבית הספר צמח באשדוד. היא סמל לאישה חזקה בעמדה בכירה, דמות חינוכית ומודל לחיקוי. גם הבת שלי. היא סיימה צבא כתומכת לחימה בסוללות כיפת ברזל שהשתתפה במלחמת צוק איתן. היום בגיל 23 היא כבר בדרך לתואר שני. נשים שמצליחות ועובדות עבור זה הן השראה”.

לדעתך יש מספיק נשים בעמדות בכירות בעיר?

“נשים שבטוחות בעצמן ויודעות מה הן שוות מגיעות רחוק, ויש הרבה נשים שמצליחות, למה לא? זה בכלל לא משנה אם זה אישה או גבר שנמצא בתפקיד, זה הכול תלוי באישיות ובאיזה איכויות הוא מביא איתו. אם יש לך יכולת, השכלה וכישרון, אז מה ההבדל בכלל? למה שיהיה הבדל?”