1918. תופרת אלמונית בשם שרה שנירר מוורשה, פולין, פותחת את ביתה ואת חדר התפירה הצר שלה בפני ילדות יהודיות צעירות ומוסרת להן שיעורי יהדות. עד אז לא הייתה מסגרת יהודית מתאימה לבנות (בניגוד לבנים, שלמדו תורה בחיידר), וחלקן יצאו לרכוש השכלה כללית מבלי שתהיה להן גישה להשכלה יהודית של עמן.
בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית מצוות “ושיננת” נקראת בצורה דו מגדרית ומתייחסת לבניו ולבנותיו של העם היהודי.
לבית הספר היהודי הראשון לבנות קראה הגברת שנירר “בית יעקב”. כיום ברשת בתי הספר בית יעקב עשרות אלפי תלמידות יהודיות המתחנכות ברוח היהדות במאות סניפים בארץ ובעולם. בכל שנה בכ”ו באדר (שחל ביום שלישי האחרון), יום פטירתה של שרה שנירר, נעטפים קירות בית יעקב בצילום דמותה המטושטשת. אגדות מועברות מדור לדור, נטבלות בניחוח התה הרותח מול מזג האוויר סעור הרוחות הפיזי והרוחני.
כאופיים של טקסים בית-ספריים, אני זוכרת את טקסי השנה של שנירר בעיקר כטרחניים וחוזרים על עצמם. אנחנו מגיעות לבית הספר בתלבושת כחול—לבן חגיגית, שרות על תעוזה וניצחון הרוח, מסתכלות על דמותה הקודרת, הרצינית, בשקט אולי חוששות להיפגש בה בסמטה חשוכה בגלל דמותה הרצינית. כתלמידות, היינו אפילו קצת כמהות לעולם בלי שרה שנירר, שבו אנחנו פטורות מלימוד במסגרת בית ספר והיה לנו חופש גדול ארוך.
רוטנר
רק כשבגרתי הצלחתי לנקות את הראייה הילדותית השטוחה ולהבין ששרה שנירר אמנם לא נידבה חיוכים למצלמות ולא עטתה הבעה מסבירה בתמונות ששרדו, אבל הייתה אישה יחידה במערכה קשה ועקובה שניהלה למופת.
הבנתי שלמרות הסוף הטוב, ההתחלה הייתה רעה. היא ספגה התנגדויות מבית ומחוץ ונותרה נחושה. שרה שנירר הפכה להיות מושא הערצה ומודל לחיקוי.
חשבתי הרבה אם אישה חרדית שפעלה ונאבקה וניצחה בתחומי החרדיות יכולה לעניין אנשים לא חרדים. וגם איזה מסר והשראה אוניברסליים ניתן לשאוב מסיפור שהוא אמנם צעד גדול מאוד להיסטוריה האנושית החרדית, אבל צעד קטן עד בלתי משמעותי לאדם הלא חרדי.
אני רוצה להאמין שלהשראה אין גבולות, ואי שם ילדה או ילד או אישה או נער יקראו אותי ויחשבו עליה ויעשו מעשה אנושי טוב.
אני חושבת על ההשראה שמתמלאת בי ביארצייט (יום השנה) של שרה שנירר, במרחק כמה פסיעות מיום האישה, על המוטיבציה והחשק שלי שמותנעים ישירות על ידי אותה גברת זקופה מתחילת המאה הקודמת.
ובעיקר אני רוצה לפנות אליה בשמה, כמאה שנים אחרי שהתחילה לפעול, ולספר לה שאני תלמידת בית יעקב; שהבנות שלי הן תלמידות בית יעקב; שהשואה החריבה המון, אבל המפעל שלה שרד והתעצם; שבנות בכל העולם לומדות היום תורה בזכותה; לומר לה תודה; להבטיח שנזכור ונשתדל להיות.
