הלכתם לסופר והרגשתם שהבטן מאותתת לכם מול המדפים המכוסים של החמץ? בואו אספר לכם על רעב אחר ועל טעם מיוחד של פסח.
חג הפסח לא מתאפיין רק באכילת מצה ואי אכילת לחם. בחג הפסח ישנן חומרות והנהגות שנשתמרו ונתווספו במהלך הדורות ומורות לנו להתרחק לא רק מן החמץ עצמו אלא אף מן הדומה לו.
גם בתוך החברה החרדית, שנראית מבחוץ כמקשה אחת, ישנן הנהגות שונות לגבי המזון שאותו (לא) אוכלים בפסח.
רוטנר
המפורסמות בהן הן כמובן הקטניות ו”השרויה”, אך ידעתם שאצלנו בבית מקפידים שלא לאכול ירקות ופירות שלא ניתן לקלף כדי להימנע מחשש חמץ באחסנתם? כן. ככה, בדיוק כמו שזה נשמע.
וכמו כן, ישנם ירקות ספציפיים, שאף על פי שניתן לקלפם, לא אוכלים אותם בפסח, לדוגמה מלפפון. בעיירה מרוחקת במזרח אירופה גילו יום אחד שהמלפפונים באזור הושקו בבירה, שהיא כמובן חמץ גמור, ומאז אנחנו נמנעים מלאכול מלפפונים על אף שבוודאות אין חשש שהושקו בבירה.
ישנם ירקות ששמם מזכיר חמץ, כמו למשל הגזר ששמו ביידיש הוא "מאייער", כלומר מתרבה, ובגלל תכונתו התופחת של השאור נמנעים מלאכול גזר. בקהילות אחרות נמנעים מלאכול חומוס כי שמו מזכיר “חמץ”.
ישנם סיפורים נוספים בקהילות מסוימות שהוציאו מחוץ לתחום הפסחי עוד כמה מאכלים כמו דגים, שום ותפוח עץ מבושל.
מקובלות חברתית שרווחת בעיקר אצל חרדים חסידים (כמוני), אך לא רק, היא שלא לאכול מחוץ לבית בכלל מתוך העיקרון ”מ’מישט זיך נישט” (לא “מתערבבים”).
החומרות הן רבות כל כך עד שקל יותר למנות מה כן ניתן לאכול מאשר מה מקפידים שלא. וכך הפך חג הפסח לשבוע בעל ניחוח וטעם אחרים. ימי חול המועד עוברים עלינו קצת כמו תכנית בישול במשימה עם מרכיבים מוגבלים, ואני חייבת לציין שאילו היו השופטים טועמים את המאכלים היצירתיים שאנחנו מצליחים להכין, היינו בוודאות עוברים לשלב הבא.
ישנה נטייה להתלונן על הרעב בפסח, נטייה שנמשכת אף שכיום מדפי הסופרים מלאים כל טוב במוצרים כשרים לפסח בכשרות מהודרת, ולא רק בעוגיות קוקוס תפלות ויבשות.
מבחינה הלכתית, למי שמקפיד על מזון כשר לפסח כמובן שאין שום בעיה לצרוך את המוצרים האלה, אך אצל אלו המוסיפים לאחוז במסורת החומרות כבר מזמן עבר חג הפסח מהיותו סתם חג מאותגר קולינרית לחג היטהרות גופנית. מעבר להקפדה על מה שנכנס לפה, ישנה הקפדה גם על הדברים היוצאים ממנו, ונזהרים מלהזכיר שמות של חמץ.
חג הפסח הוא חג שמתעקש לראות בנו בני מלכים. אנחנו יושבים סביב שולחן רחב ומהדרים בהנהגות מלכותיות: מסבים על צדנו, שותים יין שנמזג עבורנו בידי אחרים ומהדרים בכלים נאים. יחד עם זאת, ההכנות אליו מכונות בבדיחה “עבדות”, וגם החג עצמו כרוך בעבודה פיזית ורוחנית רבה.
בעיניי יותר מכול מתאפיין המרחב הזה שקיבלנו עם החג במלכות אנינה, מחויבת לכתר ולמאמץ בלתי פוסק להיות ראויים לו.
