מחברת החלומות של סיון: סיפורה של מנהלת מיוחדת

כשהיא רק בת 31 הפכה סיון עיני למנהלת הראשונה והמייסדת של בית הספר גוונים באשדוד, המיועד לתלמידים אוטיסטים. עכשיו, קרוב לשלוש שנים מאז פתחה את שעריו של בית הספר המיוחד, היא התפנתה לריאיון ראשון.

"המהות של בית הספר שלנו היא הכנה לחיים"

עיני-סיביליה נשואה לשלומי, והם הורים לעדי בת 7, זיו בת (כמעט) 6 ורועי בן 3.5. "מאז שהייתי ילדה קטנה בכיתה א’ ידעתי שאהיה מורה", היא מעידה על עצמה ודיבורה שוטף במהירות, בלתי ניתן לעצירה. "אני זוכרת את עצמי חוזרת הביתה, עובדת עם גירים ומתכוננת. בספר המחזור של כיתה י"ב כתבו שאהיה מורה לספרות ובצבא הייתי מ"שקית חינוך".

ביה"ס גוונים. נפתח לפני קרוב לשלוש שנים. צילום: דור גפני

אחרי השחרור החליטה להתמחות בחינוך מיוחד: "למדתי תואר ראשון בבית ברל ומאוד התחברתי לאוכלוסיית הילדים עם ASD — Autism spectrum disorder — על הרצף האוטיסטי ועם מוגבלות שכלית התפתחותית, מה שפעם כינו 'פיגור'. כשהתחלתי לעבוד וחזרתי לאשדוד פתחתי את כיתת התקשורת הראשונה בבית הספר ארזים. חינכתי ארבע שנים כיתת תקשורת, כיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל".

בשנה הרביעית כבר הוכשרה למומחית בתחום מטעם מתי"א (מרכז תמיכה יישובי אזורי) אשדוד והחלה להדריך עובדי הוראה וגם עבדה עם תלמידים. בשנת 2011 החליטו במשרד החינוך ובעיריית אשדוד לפתוח מסגרת לילדים אוטיסטים בעיר, דבר שעד אז לא היה קיים. תלמידים כאלה הופנו עד אותו זמן למסגרות מחוץ לעיר, בעיקר לאשקלון.

"אתה יודע מה זה לשמוע ילד אומר בפעם הראשונה ‘אימא’?" עיני עם תלמידים בחדר ה"סנוזלנד" – המאפשר סביבה רב חושית

כך נפתחה בהתחלה מסגרת מתאימה בתוך בית הספר עלומים, ועיני הובילה אותה. במקביל הוקם צוות היגוי לבניית בית ספר נפרד ללקויי תקשורת, שבסופו של דבר קרם עור וגידים והפך לבית הספר גוונים ברובע ט"ז.

"ישבנו במשך שנתיים עם הורים, אנשי מקצוע, אדריכלים, הלכנו לבתי ספר ברחבי הארץ, עד שהוחלט כיצד ייראה בית הספר שלנו ויצאנו לדרך. לפני כמעט שלוש שנים הוא נפתח", היא נזכרת.
היא זכתה במכרז והפכה למנהלת בגיל צעיר למדי. ונראה שלא רק מבחינת הגיל היא שונה בנוף המוכר של מנהלי בתי הספר בעיר ואולי בכלל.

"באתי לניהול כי זה תפקיד שבו אפשר להעז ולחלום, להוביל דברים, לסחוף את הצוות", היא מעידה ודומה שגם מצליחה בכך.

אתה יודע

בבית הספר גוונים לומדים כיום 71 תלמידים – בני שש עד 21. 18 מהתלמידים מגיעים מחוץ לעיר. הכיתות מותאמות לצרכי התלמידים: התאורה הפוכה כדי שהאור לא ירצד ויפריע, לכל כיתה יש חדר ספח משלה, חצר משלה ושירותים צמודים לכל שתי כיתות. יש מרחב לצעירים: בני שש עד 13, ומרחב נפרד לבוגרים: בני 13 עד 21.

את בית הספר מקיף שביל אופניים. "התנועה הסיבובית מאוד תורמת לתלמידים", מסבירה עיני. "יש גם חדר אוכל עם מטבח, התלמידים מכינים את ארוחת הבוקר. בכלל, המהות של בית הספר שלנו היא הכנה לחיים".

כשפתחו את בית הספר גוונים, לצד המחמאות נשמעה ביקורת על כך שלוקחים כביכול את הילדים האוטיסטים ובמקום לשלבם בתוך בתי הספר מוציאים אותם לתוך מסגרת נפרדת.

ביום כיף לתלמידי ביה"ס

"באשדוד יש מענים לכל התלמידים בכל התפקודים. מי שיכול משולב בכיתה רגילה עם סייעת, מי שפחות — משתלב בכיתת תקשורת, ומי שלא — מגיע אלינו. גם אצלנו יש רצף של תלמידים: כאלה שמדברים וכאלה שפחות ורבאליים, יש גם כאלה שלא דיברו מילה בחייהם, ישנם כאלה שהם עצמאיים בחיי היום—יום ויש שלא, יש מי שנמצא ברמה קוגניטיבית גבוהה יותר ופחות".

יש גידול מאוד משמעותי באוטיזם בכל העולם. זה נובע מהשינוי בהגדרות?

"זה דיון בפני עצמו שאין עליו תשובות. אם פעם הסטטיסטיקה דיברה על אחד ל-1,500, היום אנחנו מדברים על אחד ל-68, ובארצות הברית אחד ל-50.

ההחלטה להקים את בית הספר בלב שכונה צעירה, מבוקשת ומתפתחת היא מסר שמלמד על התפיסה שבמרכזה שוויון, יש פה אמירה משמעותית", קובעת עיני.

מה החלוקה בין בנים לבנות בגוונים?

"יש לנו 14 בנות ו-57 בנים".

איך זה?

"בתחום של הצרכים המיוחדים יש הרבה יותר בנים מבנות, זה דבר ידוע".

הטראומה וההדחקה

עיני (סיביליה הוא שם המשפחה של בעלה) למדה בבית הספר ארזים ובמקיף ג’. "החזרה לארזים כמורה הייתה סגירת מעגל", היא אומרת.

בגיל 31 הפכה למנהלת ביה"ס הראשון לאוטיסטים בעיר. עיני

עיני גדלה ברובע ד’ במשפחה עם עוד שמונה אחים: לאביה חמישה ילדים מנישואיו הראשונים ועוד ארבעה מנישואיו עם אימה. עיני היא התשיעית, הצעירה ביותר.

האם נולדה במצרים והאב בעיראק. כשהייתה עיני בת שש בלבד, אימה אידה נפטרה ממחלת הסרטן. "מהילדות אני לא זוכרת כמעט כלום, זו כנראה תוצאה של הדחקה, בכל זאת זה היה סוג של טראומה. האחים שלי מאוד עזרו, במיוחד אחותי, שהייתה כמו אימא שניה, במידה רבה היא כזו עד היום".

האם נפטרה בגיל 39. כשהייתה עיני בצבא, אביה יוסף נפטר ממחלת לב שהסתבכה בגיל 59 — הוא יצא לניתוח בגרמניה ולא חזר. "אני חושבת שבגלל מה שעברנו קיבלנו כלים להתמודדות", היא מסבירה.

איך הכרת את שלומי?

"אה, זה מצחיק. אני מאוד אוהבת לשדך. כבר שידכתי שישה זוגות שהתחתנו. אם אתה מכיר פנויים או פנויות, תגיד לי. אני מתה על זה, לחבר בין אנשים. אז כשעבדתי פעם בקייטנה ברמת השרון, פגשתי את אחותו של שלומי. בדיוק החבר של אחי היה פנוי ושאלתי אותה, ‘אפשר להכיר לך מישהו?' היא אמרה, ‘יש לי חבר, אבל אולי אני אכיר לך מישהו?’ ואז היא הכירה לי את שלומי. והשאר היסטוריה.

אני ממש אוהבת את זה. הקמנו קבוצת פייסבוק להיכרויות בהתנדבות וקראנו לה ‘כפיות’. בכלל, אני מאוד מתעניינת בנושא של זוגיות, אני קוראת ולומדת עליו המון, זה נורא מעניין אותי".

עכשיו כשאת מדברת, פתאום נראה לי שאת דומה לאחווה סיטבון.

"אימא! גם האחייניות שלי אומרות לי את זה, ואני אומרת להן שאני לא חושבת. אגב, אני לא רואה טלוויזיה. אם יש לי זמן פנוי, אני מעדיפה לקרוא ספר טוב".

התחתנת בגיל די צעיר.

"כן, הייתי בת כמעט 24. זה קטע, הרבה אנשים שמגיעים לפה לא חושבים בכלל שאני המנהלת, אני נראית להם ילדה".

"אני רוצה שהם יחוו מה שכל ילד אחר בגילם חווה, רק בהתאמה"

מה החלום שלך?

"לזכות בפרס חינוך (צוחקת). טוב, האמת שזה אחד מהם, אבל יש עוד הרבה. יש לי מחברת חלומות ליד המיטה, כל הזמן אני חושבת לעצמי ‘מה הרעיון הבא?’ ‘לאן עוד להוביל?’ ‘מה הדבר הבא?’ להגיד לך מה החלום שלי באמת? זו לא קלישאה: להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. אני חושבת שיש לי זכות ענקית בעולם. אני מתה על העבודה שלי, אני מרגישה שאני מגשימה את החלום באון—ליין, אני כל כך נהנית. כל פעם שאני מצליחה להשיג משהו, זו הרגשה נפלאה. את חולמת ומגשימה.

מבחינתי אם אנחנו מצליחים לקדם ילד במשהו, עשינו את שלנו. אתה יודע מה זה לשמוע ילד אומר בפעם הראשונה ‘אימא’?

בשלוש השנים שאנחנו קיימים כבר הספקנו המון. עכשיו לדוגמה יש לנו פרויקט עם בית ספר ערבי ממזרח ירושלים. היה לי חשוב שהתלמידים שלנו ידעו להכיר את הצד השני של ‘השונה’ ו’האחר’. אני חושבת שזה חשוב לכולנו להכיר".

"אני בוחרת מה לראות"

יש רגעים קשים?

"המון".

רגעי שבירה?

"לי? פחות. אולי היה לי משבר אחד משמעותי. הקשיים הגדולים הם בעיקר בחופשות. אנחנו עובדים בסוכות, חנוכה ופסח ובחופש הגדול עד 15 באוגוסט. הבעיה היא שהצוות לא מחויב לעבוד בחופשות, ואז צריך לחפש. לי כמנהלת זה קשה כי גודל האחריות הוא עצום, ואז מגיעים עובדים שלא תמיד מנוסים ומכירים.

צוות ביה"ס גוונים ביריד האביב שנערך ביום ראשון השבוע

אם כבר דיברנו על זה, יש פה הרבה מענה רגשי לצוות וגם למשפחות. יש קבוצת סייעות, קבוצת מורות, קבוצת הורים, קבוצת סבתות, קבוצה של אחים. מדברים, עושים ונטילציה, מתייעצים.
בית הספר שלנו גם בנוי בצורה ייחודית, הוא מהמם, אין דבר כזה, אבל העיקר זה האנשים. יש כאן התמודדויות לא פשוטות, אבל הצוות מאוד מחויב, אנחנו כמו משפחה אחת גדולה. כשאנחנו רואים תלמיד, אנחנו לא רואים את הקושי אלא מתמקדים במה הוא טוב.

אתה יודע משהו? לפני כחודש וחצי יצאנו לטיול שנתי, פעם ראשונה טיול ליומיים, פעם ראשונה שאותם ילדים צעירים ישנים מחוץ לבתים שלהם, בלי ההורים. נסענו לצפון, עשינו הכנה מאוד משמעותית, זה היה מדהים. כשחזרנו לפה בערב, ההורים חיכו בהתרגשות, ואנחנו עמדנו עם דמעות בעיניים.

אני תמיד רוצה לנסות, אי אפשר לחיות כל הזמן עם 'למה לא’, עדיף להתמקד ב’למה כן’. בעבודה הזאת אתה חייב להיות גמיש. אני בוחרת מה לראות, ואני בוחרת בחיובי. בשונה מבתי ספר אחרים, התלמידים שלנו הם ‘לקוחות שבויים’, אני לא צריכה לעשות שיווק כדי למשוך אותם שיירשמו אצלי. אבל אני רוצה שהם יחוו מה שכל ילד אחר בגילם חווה, רק בהתאמה".

מה לומדים אצלכם?

"לומדים פה הכול: שפה, חשבון, מדעים, הכנה לחיים, לומדים הכול מתוך חשיבה לשם מה. המחשבה היא איך הבוגר שלנו יוצא מפה בגיל 21 אל החיים. אני רוצה שהוא יוכל להתגורר בדירה משלו, יוכל לעבוד בעבודה שמכבדת אותו, יוכל להעסיק את עצמו בשעות הפנאי, ידע לעשות קניות בסופר.

משרד החינוך מחוז דרום והרשות המקומית מאוד מסייעים. אנחנו שמים דגש על פתיחת בית הספר לקהילה. יש לנו הרבה מתנדבים, בכל שנה אנחנו עושים יריד אביב גדול של הפעלות ומכירות יד שנייה, והתלמידים נפגשים עם התושבים (נערך השבוע ביום ראשון)".

חובבת אתגרים

יום הלימודים בבית הספר גוונים נמשך עד רבע לחמש אחר הצהריים. בצוות בית הספר שתי מחנכות לכל כיתה, שישה מורים מקצועיים (חינוך גופני, מוזיקה, אמנות, חקלאות), 26 סייעות, חמש בנות שירות לאומי, פסיכולוגית, יועצת, אב בית, עובדת סוציאלית, תזונאית, רופא ופסיכיאטרית שמלווים את בית הספר, שתי קלינאיות תקשורת, שתי מרפאות בעיסוק, ארבעה מטפלים רגשיים, מטפלת באמצעות בעלי חיים, מנתחת התנהגות ומדריכים. סך הכול 106 אנשי צוות, אך לא כולם במשרה מלאה.

עיני: "יש לנו שיתוף פעולה מאוד חזק עם ההורים, מבחינתנו הם חלק אינטגרלי מבית הספר. יושבת ראש ועד ההורים היא קרן לוי, ושיתוף הפעולה הוא הדוק".

בכלל, אני שומע שיש לכם בגוונים הרבה יוזמות ופרויקטים.

"לגמרי. אם זה תיכוניסטים שמגיעים מארבעה מקיפים ועובדים עם התלמידים שלנו, יוזמה נוספת שיצאה לדרך היא הקמת בית קפה משולב עם ספרייה. התלמידים שלנו יכינו את המוצרים ויפעילו את המקום. פרויקט נוסף 'לשם שינוי', שבמסגרתו תלמידים מבית הספר אימצו את מצודת אשדוד-ים ודואגים לניקיונה וטיפוחה. וזה רק על קצה המזלג".

עושה רושם שבית הספר הפך למוקד עלייה לרגל.

"נכון. מגיעים אלינו להמון ביקורים, אנשי מקצוע ממקומות אחרים בארץ שבאים להתרשם, גם ממשרד החינוך ומהעירייה כמובן. גוונים הוא הפנינה של העיר. יש משפחות שעברו לאשדוד כדי שיוכלו לשלוח את הילדים לבית הספר שלנו. בכלל, אם יש לך ילד בחינוך המיוחד, אין כמו אשדוד. אני מכירה הרבה מסגרות בארץ, ואני יכולה לומר לך שהמצב באשדוד הוא מעולה".

אוהבת את אשדוד?

"מאוד. בעיקר את האנשים. את האווירה הביתית, יש הרגשה של ערבות הדדית, מדברים בגובה העיניים".

תגידי, מה עוד יש במחברת שלך, זו שאת מחזיקה ליד המיטה?

"או, הרבה. יש פרויקט צילום בבית הספר, תערוכת ציורים של תלמידים, לא חסר. אה, גם לרוץ עם הילדים במרתון תל אביב. אני אמנם לא ספורטאית כזו גדולה, אבל אוהבת כדורשת ובעיקר חובבת אקסטרים, צניחה חופשית, בנג’י, תגיד מה ואני שם". 

השיר "גוונים"

מילים: חיים קינן
לחן: יגאל גורדון

את שירנו כתבנו על פתק כחול,
אך איש לא שאל בשל מה.
ואת שאר השירים שמצאנו בחול –
רשמנו בדיו אדומה.
ובין כל השירים שחיפשנו לשווא,
גילינו אחד בלבן,
ואותו, שמאז נעלם ולא שב,
אהבנו בין אלף גוון.

לעתים כשבא שוב החורף ללב,
עוברים על פנינו שירים —
ירוקים, ירוקים כמו שדה מלבלב
בבוקר לאור הם חוזרים.
לעולם לא נדע את צבעם השונה
של כל השירים בעולם,
כי הערב שבא ואלינו פונה,
צובע שחור את כולם.