יום העצמאות מעלה בי שוב בכל שנה את אותן שאלות. כבר בתהליך הורותה ותיכנונה היא יועדה להיות "בית לאומי לעם היהודי". היא מופיעה כך כבר בהצהרת בלפור ולאחר מכן בהמשך ישיר במגילת העצמאות.
רוח הביתיות מנשבת ברעננות כמים קרים על נפש יהודי הומיה, וקולטת את היהודים הבאים אליה מכל קצוות תבל בהליך קליטה מיידי במסגרת "חוק השבות". הוא המקום הבטוח והמוגן. מדינת ישראל לא נועדה להיות דירה בה גרים, אלא בית בו נמצאת הנפש. בית שחוזרים אליו מדרך ארוכה, למשל אחרי 2,000 שנה, ומרגישים מיד הקלה ושאר רוח. הולכים בו לפעמים בלי נעליים ועם בגדים נוחים. מרגישים בבית.בית הוא מקום שבו אני תולה תמונות של יקירי, מזיזה רהיטים מדי פעם ומעצבת אותו לפי רצוני וצרכיי.
מה קורה לבית שבבת אחת חזרו אליו מאות אלפי דייריו אחרי גלות ארוכה מארצות שונות ותרבויות מגוונות? מה דינו של הסלון, תמונה של מי תתלה בו בגאון?
האם אני, אישה חרדית, מרגישה פה בבית? האם יקירי מונצחים בחדרים פנימה?
האם דיירים שהגיעו שנים אחרי סבי וסבתי קיבלו את אותה הזכות או שנאמר להם: אי אפשר לשנות. כבר החלטנו ככה וזהו.
עד כמה אנחנו חושבים על אלו שהיו פה קודם, עד כמה זה לגיטימי בכלל להתייחס לכך מבלי להיקרא "בוגד".
ואיך בכלל ניתן להרגיש בבית כשהתאספנו מכל כך הרבה מקומות, האם קיים טוב משותף?
במלאות 70 שנה למדינה אהובה, אני מרשה לעצמי לשים את הציניות בצד, להתרומם קצת מהספה בסלון, ליישר את המפה על השולחן ולהיטיב את הפרחים. לומר בפה מלא: מדינת ישראל היא לא המקום הפיזי שלי, היא הבית. אכפת לי ממנה מאוד מאוד.
אני כועסת על מה שקורה בה כי היא חשובה לי וחלק בלתי נפרד מאישיותי. למרות שאני מחכה לגאולה שלמה, מקובלות עלי מילותיו של הרבי הקודם מבעלזא שאמר שהקמת המדינה היא שמחה גדולה שכן "סוף סוף יש ליהודי היכן להניח ראשו".
עברית היא השפה היפה והזוהרת בעיני מכל שפה אחרת, דרכה אני מתחברת לכל טקסט יהודי שנכתב בהיסטוריה המפוארת שלנו.
אני יודעת שאנשים שונים מגדירים "בית" בצורה שונה, שההגדרות השונות יוצרות תפיסת מחויבות אחרת, ולא אחת מביאות להתנגשויות.
לא בטוח שהכל פתיר, ישנן מחלוקות מהותיות שאי אפשר לגשר עליהן, תפיסות עולם המדברות בשפות מקבילות ויוצרות בליל מילים קשות וטונים צורמים.
אני עדיין פעמים רבות מקפידה על הלבוש, וקצת נזהרת שלא להרים את הקול, ומתלוננת פה ושם שהמוזיקה המושמעת היא לא לטעמי.
ביום העצמאות הזה אני רוצה להקשיב למנפנפים מסביבי ולהגיד להם בלב: יש משהו שאתם צריכים ממני? אל תתביישו. תגידו. תרגישו בבית.
