בנקודה קטנה בגליל העליון יש מושב קטן והררי של כ—1,000 תושבים. בשבוע אחד בחודש מאי, בין ימי הזיכרון ויום ירושלים, יעברו במושב הקטן הזה כחצי מיליון איש ביום אחד!
הם עושים את דרכם במכוניותיהם הפרטיות או באוטובוסים מאורגנים מכל רחבי הארץ, חלקם יגיעו מחו”ל. הם מגיעים בכל שעות היממה ומוצאים את המושב השקט והקטן תמיד בתכונה אדירה. המוני אנשים ערים כמוהם לאורך כל הלילה. וכמו בכל חגיגה ישראלית, יש שם דוכנים עם מזכרות: שרשראות חי, כיפות ואביזרים זוהרים של מסיבות, אך יש שם בעיקר המון דוכנים של חלוקת שתייה חינם לעולים לרגל.
אנשים עומדים בצידי הדרכים ומשדלים את העוברים להתכבד בעוד כוס שתייה וכיבוד. הורים נושאים את ילדיהם בני השלוש כדי לעשות להם את התספורת הראשונה דווקא ביום ובמקום הזה.
המושב הזה הוא כמובן מירון, ומאות האלפים שפוקדים אותו מגיעים בגלל אדם אחד שחי בשנת 160 לספירה והיה תנא קדוש ומחבר ספר הזוהר ותורת הקבלה: רבי שמעון בר יוחאי.
לג בעומר 2010 במתחם הישיבה של הרב יאשיהו פינטו אשדוד. צילום: אילן אסייג
רבי שמעון היה מתלמידי רבי עקיבא. ביום פטירתו בתאריך י”ח באייר, הלוא הוא ל”ג בעומר, פסקה המגיפה הקטלנית על תלמידי רבי עקיבא, ולפי האגדה, אור גדול מילא את העולם.
ביום זה פוסקים ממנהגי האבלות הנוהגים בימי ספירת העומר, בהם הימנעות משמיעת מוזיקה, שמחת נישואים, תספורת ולבישת בגד חדש. ברחבי הארץ מדליקים מדורות ומתאספים בריקוד מול להבות האש שדולקות כמו נרות נשמה ענקיים.
שנים הכרתי את מירון רק מביקוריי בל”ג בעומר, והוא היה נראה לי ענקי ותוסס כמו אימא רחבת לב שמחבקת את ילדיה הרבים ומצליחה למתוח את ידיה עוד ועוד גם כשהם גדלים מאוד.
פעם אחת הגעתי למירון באחד מימי החול הרגילים וגיליתי בתים נמוכים ושקטים, רחובות מכונסים וצלע הר יבשה וקשה לטיפוס. מאז אני אוהבת את מירון אפילו יותר. גם בחולו האפור וגם ביום חגו המתפוצץ בהמוני גוונים זוהרים.
בהבנת גודלו האמיתי והרגיל למדתי עוד על עוצמתו של יום ל”ג בעומר במירון. שבילים עמוסים, מוזיקה רועשת בהמון סגנונות, שירת הפזמונים המיוחדים שהולחנו ונכתבו לכבודו של בר יוחאי וריקודים נלהבים ברחבת הציון, ובתוך מבנה הציון עצמו בכי ותפילה. איזון מקודש של שמחה פורצת גבולות וכובד ראש ותפילה. ומעל הכול: הכלה מרחיבת נפש של רבבות עם ישראל בעת ובעונה אחת. כדאי הוא, רבי שמעון, לסמוך עליו בשעת הדחק.
אני נזכרת כיצד בילדותי בכל שנה הבנים היו אוספים את הקרשים למדורה למקום סודי ומוציאים אותם רק בל”ג בעומר, בונים בתוך פח מתכת גדול מדורה די עלובה, אבל בעיניי היא הייתה ענקית ומפוארת, אפילו שלא היו בה תפוחי אדמה.
את שירי בר יוחאי שרו בתורנות ילדים שונים שכישרון מוזיקלי לא היה בהכרח התנאי הראשון שנדרשו בו כדי להתקרב אל המיקרופון, התלהבות וטון גבוה דווקא כן. הייתי מסתכלת על הקרשים עולים לשמיים בלהבות גדלות, מתפצחים לאלפי זהרורים ומנקדים את הרקיע בהמוני כוכבים מנצנצים. ועכשיו אני כבר הולכת למדורה עם הילדים שלי. ל”ג שמח!
