בימים האחרונים ישנה תכונה באוויר. מצד אחד אופוריה והתלכדות לאומית סביב פעולות נגד איראן ואיומים מסוריה, הפגנת התמיכה האמריקאית וגם דוז פואה אירופי מרשים ומרגש. מצד שני, דריכות מתמדת, גם מול הגבול הדרומי, תוך כדי הבנה שמהלך קטן יכול לגרום לפיצוץ ענקי באוויר הגדוש אבק שריפה. מול האירועים החגיגיים והצהרות האחווה המחבקות מכיוון ארצות הברית, אנחנו, תושבי הדרום (ובעת הזו מצטרפים תושבי הצפון), יודעים שהכול יכול להתהפך. ההיתכנות למלחמה, על פי גורמי הביטחון, מתנדנדת למעלה ולמטה, והדריכות נשמרת.
חג השבועות הוא תמצית הדברים. הוא אולי בהשוואה רחוקה “הניצחון” המיוחל מנאומו המפורסם של צ’רצ’יל, מתוך הבנה שנכונה לנו דרך ייסורים של דם, עמל, יזע ודמעות. אך מיד עם השיא של קבלת התורה ולכאורה סיום התהליך מגיעות מחויבויות נוספות, והעמל נמשך.
חג השבועות מגיע אחרי תהליך מזקק של יציאה ממצרים, שהיא מהות השעבוד הרוחני והפיזי, אל דרך מדברית עם אופק נעלם, שבה האמונה היא הכלי היחיד להישרדות. תהליך יציאה משערי טומאה, אך לא פחות חשוב מכך: כניסה אל שערי קדושה.
החג מגיע אחרי ספירת ימים, ספירה מתמשכת יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. ספירה שהיא גם הענקת משמעות קבלית לכל אחד מן הימים עד ליום ה-49 שהוא המלכות שבמלכות, היטהרות יסודית והכנה למתן תורה.
אך בעוד שצ’רצ’יל נאלץ לדרוש מעמו דם, יזע ודמעות שיהיו רק כדרך ולא כמטרה בפני עצמה, אומר לנו הנביא יחזקאל בשם האלוהים: “ואראך מתבוססת בדמך, ואומר לך. בדמייך חיי”. הדם הוא חלק מהחיים ולא רק אמצעי.
אוחר יותר בתקופת המשנה אומר רבי יצחק בפרקי אבות: "יגעת ומצאת — תאמין, יגעת ולא מצאת – אל תאמין". ואומר על כך הרבי מקוצק: "עצם היגיעה היא המציאה".
ובתוך כל המורכבות של קבלת עול המצוות והמשך הליכה סיזיפית במדבר אנחנו מצווים לשמוח. עם כל הכבוד לעוגות הגבינה, המצווה העיקרית בחג היא “ושמחת בחגך”.
תוך כדי כתיבת השורות אני נוסעת בירושלים. דגלי יום העצמאות עדיין תלויים על עמודי התאורה. שלטים פוליטיים התומכים במועמד זה או אחר לבחירות המוניציפאליות שיהיו בעוד חודשים מספר נפרשו על מרפסות הבתים. שלטים המברכים את נשיא ארצות הברית טראמפ על העברת השגרירות לבירה הנצחית של ישראל לצד דגלי ירושלים המציינים את יום ירושלים שחל השבוע.
ותוך כדי הפקקים שנהיו ארוכים ונרחבים יותר לקראת טקסי העברת השגרירות אני חושבת על הניצחונות הקטנים שבהם אני מאמינה יותר מבכל הבטחה לניצחון גדול.
אני חושבת על בחורה אחת שעד לפני כחצי שנה הייתה אלמונית וחריגה, ובתחילת השבוע הכריזה מעל הבמה הגדולה בעולם "אני לא הצעצוע של אף אחד", והמשיכה לשיר הלכה למעשה את המסר הזה גם בראיונות שנעשו איתה.
אני חושבת על הר אחד עניו, נמוך מכל ההרים סביבו, שדווקא עליו ניתנה תורה שמבטיחה לנו שוב מלחמה בלתי פוסקת עם עצמנו על בחירה בטוב ובחיים, אך מצווה עלינו לשמוח למרות ובגלל. או אם תרשו לי להוסיף תוספת קטנה: דם, יזע ודמעות של שמחה.