ייאמר לזכותנו ששיימינג עצמו הוא לא בהכרח רע. פעמים רבות הוא נותן כוח לחלשים במאבק חסר סיכוי מול יחידים, גופים או חברות בעלי עוצמה. פעמים רבות הוא שם מולנו מראה על תופעה קלוקלת רווחת וגורם לשינוי מציאות מבורך.
ואחרי ההסתייגות הזו נראה שברוב המקרים אנו מפספסים את המטרות האלה, מתלהמים ושואפים לנקמה מול מושא השיימינג. מספיק להציץ בתגובות המופיעות תחת פרסומים כאלו ולהיווכח: הרסן הותר, ונראה שיש לגיטימציה לקללות ואיחולים איומים חסרי פרופורציות. יותר מזה, פעמים רבות אנחנו לא מרפים גם לאחר התנצלויות חוזרות ונשנות.
אם בכלי התקשורת הממוסדים עיתונאים וכתבים חייבים לעמוד מאחורי העובדות שהם מציגים, וגם אז חייבים לציין כי מדובר בחשדות “לכאורה”, לאנשים פרטיים תחת פרופילים פרטיים אין כללי אתיקה ברורים.
בעולם שבו הפכנו כולנו לעיתונאים ולסוכני ידיעות וחדשות לא נשמרים יסודות וערכים בסיסיים. אמנם היו כבר תקדימים של תביעות לשון הרע על דברים שנכתבו ברשתות החברתיות לא תחת מעטה של ידיעה עיתונאית, אך הם בשוליים.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
למשתמשים הרגילים, למרות הידיעה שהם חשופים לתביעת דיבה, אין כמעט רסן, ובוודאי שלא נעשית עבודה מעמיקה לבירור העובדות לפני הפרסום. וזאת בלי להתייחס לידיעות שקריות מיסודן, וידיעה שאין בה התנהגות פסולה אלא רק פרסום מקרה מביך בשמות ובפנים גלויות של המשתתפים.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין כותב בספרו “החפץ חיים” על איסור לשון הרע כאיסור החמור ביותר בתורה, היות שגם לאחר שביקשת את סליחתו של האדם הדברים ממשיכים להתגלגל הלאה, ואין לך שליטה עליהם. המספר לשון הרע עובר על 31 מצוות מהתורה גם אם הדברים נכונים. עוד הוא כותב שאיסור לשון הרע חל גם על השומע.
_________________________________________________________________________________________________________________________________________
רוצים להתעדכן ראשונים? להורדת היישומון (אפליקציה) של כאן דרום אשדוד:
גם במקרים שיש תועלת ברורה וחובה לספר את הדברים, חשוב שיישמעו רק בפני האנשים הרלוונטיים.
גם כאן, כמו בכל המצוות, המטרה היא קודם כול לשמור על נפשו של האדם. אדם שמקלל ומאחל לשני ויסורים נוראיים, פוגע קודם כול בנפש שלו. ההשפעה הראשונה היא עליו.
ניתן לראות התייחסויות ושמירה על כבודם של דוממים שאין להם רגשות בגלל רצון המוסר להרגיל את האדם לענווה ולמידות טובות.
לאחרונה בצעד חריג הורה בית הדין הרבני על הטלת חרם ושיימיניג כלפי סרבן גט המעגן את אשתו. כפי שפורסם, מטרת השיימינג הייתה להפעיל עליו לחץ ולשדלו לשחרר את אשתו, ולא להענישו. במקרה זה השיימינג הוכיח עצמו כיעיל. הצעד כנראה עזר, עובדה — הגט ניתן.
מכאן ואילך הציבור נדרש לבטל את כל ההגבלים מיידית. אך האם אנחנו יכולים באמת לשכוח את כל הפרטים הלא נעימים שעלו עם הפצת הסיפור? האם הילדים של בני הזוג, שפרטיותם הותרה, מרגישים שפרטיותם הוחזרה להם?
שיימינג מתגלה כיעיל במקרים רבים, וכאזרחים קטנים גילינו עוצמה חדשה. אנחנו רצים מיד לפרסם, לשפוט, להאשים ולהרשיע. אבל מה זה עושה לנו?
