פסגת החלומות

אין משפט טוב יותר מאשר הקלישאה הישנה והטובה כדי לתאר את המצב: העולם עוצר את נשימתו. עוצר את נשימתו בחלקו בזלזול וקריאה לפרופורציות, חלקו בהשתאות, וחלקו בתשואות רמות. נשיא המעצמה הגדולה והחזקה בעולם נפגש עם ה”מנהיג העליון” של המדינה המוגדרת כאחת המיליטריסטיות ורודניות בעולם.

בשטח בין שתי המדינות, באוויר הרווי אבק שריפה, נפגשים שני המנהיגים, פגישה היסטורית וגורלית. רבים מזלזלים בנשיא טראמפ, סגנון ההתנהלות שלו מפחיד לא מעטים. הוא בז לפוליטיקלי קורקט ולקודים דיפלומטיים. הוא שולף מהבטן אמירות לא ממלכתיות ומסרב להתנצל עליהן. הוא גס רוח ועז פנים, ואין ספק שהוא סיפק ויספק עניין רב למדינאים, עיתונאים והיסטוריונים.

אני לא נחשדת באהדה אליו, בעיקר אחרי הפרסומים השונים שעלו בתקופת הבחירות על יחסו לנשים, מהגרים ושחורים. העברת השגרירות לירושלים הייתה בעיניי אולי סוג של התגרות מיותרת וחסרת אחריות במצב הנוכחי, אך לנוכח התמונות שעולות מסינגפור עולה בי תקווה מוזרה.

עולה בי תקווה שהאיש המטורף והשנוי במחלוקת יגיע לכאן לארץ לאחר שיסדיר את ענייניו במזרח אסיה ויעביר את הטילים הבליסטיים מכאן לשם בקלילות האופיינית לו. עולה בי רצון עז שיגיע אלינו ובטירוף מוחלט יטיל עלינו שלום.

מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן

השנה חגגנו 70 שנה למדינת ישראל בהישגים יוצאי דופן, חברה שיש בה עדיין שאיפה להיות חברת מופת, ואילו שכנינו הפלסטינים מציינים כבר כמה שבועות 70 שנות כיבוש וזעם.

במהלך השנים האלה נכתבו עשרות רבות של שירי שלום. ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדר עם שכנינו מכל הצדדים, הפגנות פוליטיות סוערות וראש ממשלה אחד שנרצח. נכונות לוויתורים כואבים, אי אמון הדדי משני הצדדים, אלפי הרוגים ופצועים במלחמה הנמשכת זה 70 שנה. ילדים וילדות יהודים וערבים עם בגדים לבנים מפריחים יוני שלום ונושאים תפילה לסיום מלחמת הדמים.

עם הזמן כמעט שוויתרנו. כמעט שנכנענו וביקשנו רק “לנהל את הסכסוך” במקום לפתור אותו. כמעט שהשלמנו סופית עם מצב המלחמה והפרת הביטחון האישי הנמשכת. בתקופה האחרונה, לנוכח טרור העפיפונים והאירועים האלימים סביב הגדר, חלום השלום הולך ושוקע באופק. הפסקנו לחלום.

והנה, בקצה העולם, אחרי אמירות מיליטנטיות קיצוניות משני הצדדים, איומים בנשק גרעיני ותחושה של סף מלחמת עולם שלישית ואכזרית במיוחד, צועדים שני המנהיגים ומציגים הסכם הבנות על פירוז הנשק. הפרשנים זהירים וסקפטים לנוכח התמונות הללו, ובצדק, המנהיג הצפון—קוראני הוכיח בעבר שסיכומים כאלו לא בהכרח מתקיימים.

רבים מהם עדיין משתמשים במשקפיים הרגילים שדרכם הם נוהגים לפרש את המציאות, מומחים לארצות הברית ולצפון קוראה עמוסים מאוד בימים האחרונים, אך נדמה ששום דבר לא יכול להסביר ולצפות את האירועים הבאים, הרגשות נעים בין תדהמה, חשש גדול מפיצוץ איום ותקווה. באוויר יש תחושה שיוני השלום הלבנות ממתינות אי שם בבסיסן הסודי, כורעות לקו הזינוק וממתינות ליריית הפתיחה. הלוואי יבוא שלום עלינו, ונכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. הלוואי.