לבארי אבידן, שזכה עד היום ב-23 פרסים על כוריאוגרפיה שחיבר לבמה ו-17 פרסים על כוריאוגרפיה לריקודי עם, לא היה שום קשר בילדותו לכיוון המיוחד שבו בחר.
אבידן ישתתף בערב הפתיחה של פסטיבל המחול הבינלאומי אשדודאנס, במופע “רוקדים איינשטיין”, מופע מחווה לגדול הזמרים הישראלי. בנוסף, הוא הגיש עבודות לשתי תחרויות ייחודיות שיתקיימו בפסטיבל. האחת היא תחרות “ריקוד נולד” ליצירת ריקוד עם מקורי לשיר שעדיין לא חובר לו ריקוד, והשנייה היא תחרות כוריאוגרפיה לבמה.
בארי אבידן בגינה שליד חוף הקשתות. צילום: פבל
אבידן רקד בלהקות בולטות, בהן של הכוריאוגרפים הנודעים גברי לוי ויונתן כרמון, במהלך השנים היה אחראי ליצירתם של הפקות ומופעים מהחשובים בישראל ויצא לעשרות סיבובי הופעות בעולם.
מי אתה, ברוך בוהדנה?
בארי אבידן נולד בשנת 1960 במרוקו בשם ברוך בוהדנה. הוא עלה לארץ בגיל שלוש יחד עם משפחתו היישר לאשדוד הקטנה והצעירה.
אביו הוא הרב אברהם בוהדנה ז”ל, שנפטר לפני כשלוש שנים, והיה מן הדמויות המוכרות והמוערכות בעיר, ואימו מרסל — עקרת בית שעבדה עם השנים כגננת ומתגוררת עדיין באשדוד.
בארי עם אביו, הרב אברהם בוהדנה זצ"ל. תמונה מהאלבום המשפחתי
האב היה פעיל מחתרות בצפון אפריקה, ובאשדוד הם גדלו ברחוב הצוללים באזור ד’ ולפני כן ברחוב אילת ברובע ב’. לאחר שהילדים בגרו, הוריו נסעו לשליחות של ארבע שנים בצרפת, ואביו היה רב הקהילה הטוניסאית שם.
שינוי השם לא היה השינוי היחידי שאבידן עבר בחייו. הוא גדל על ברכי הציונות הדתית עם שלושת אחיו, שכולם הגיעו לתפקידים בכירים וסודיים במערכת הביטחון, אך אף לא אחד מהם המשיך באורח חיים דתי, וגם ילדיהם אינם מתחנכים בחינוך הדתי.
בארי החל את שירותו הצבאי בקורס טיס, אך שם נחשף לראשונה בחייו לריקודי עם ולשליחות חייו: המחול. הוא התגלגל בין תפקידים שונים בחיל האוויר וסיים כחובש מוטס, שינה את שמו לבארי בעקבות כינוי שהדביקה לו חברה שחשבה כי ברוך אינו שם מסחרי ולא נשמע כשמו של כוריאוגרף, ואת שם המשפחה שינה כבר בגיל 17. לשינוי הצטרפו גם אחיו, ואף אביו קיבל זאת בברכה ואהב את הרעיון.
אבידן וברקע הים באשדוד. צילום: פבל
בארי למד בבית ספר יהל”ם והיה לבוגר המחזור הראשון, אחר כך התחנך בישיבת נתיב מאיר בירושלים, שכמה מבוגריה הפכו לנושאי תפקידים בכירים בהנהגת המדינה, כמו השר גלעד ארדן, המפכ”ל רוני אלשיך, חבר הכנסת אלוף במילואים אלעזר שטרן ורבים אחרים.
איך הגיבו ההורים כשעזבת את הדת?
“כולנו בעלי ערכים דתיים יהודיים. יש לנו המון הערכה למסורת, ואנחנו מקיימים עדיין את כל מה שצריך מסביב לעניין הדתי הפורמאלי. ההורים התאכזבו בהתחלה, וזה התחיל איתי, כי אני הבכור, אבל לא הייתי משתמש במילה 'אכזבה', אלא הייתי מגדיר זאת כחוסר שביעות רצון. בשנת 91’ נערכה כתבה עליי ב’ערב חדש’, וגם אבי התראיין בה, והוא אמר שהעיקר הוא שאני דתי במחול, והדרך בה חונכתי עדיין נשארה, באופן בו בחרתי לעסוק, שזה המחול. אני נטשתי את הדרך הזאת כבר בתחילת הצבא, ולא ידעתי גם דבר על מחול, ופעם ראשונה שראיתי הרקדה זה היה בצבא בשק"ם”.
מה אתה זוכר מאשדוד?
“יש לי המון זיכרונות של חום רב, של אנשים חמים, אנשים אוהבים. אני הייתי קצת אאוט סיידר כי הייתי ממוקד יותר בלימודים, ואחרים היו יותר בים וכאלה”.
פריק של ריקודי עם
אבידן, 58, נשוי לטלי, עורכת דין, אב לבן, 24, ולתאומים בן ובת, בני 18, שאינם כלל בתחום הריקוד. בתו שרה אופרה וכיום משרתת בצבא.
להקת מחולה. צילום: אור דנון
כיום הוא מתגורר ביישוב חבצלת השרון. על בחירתו ללכת בעקבות מקום מגוריה של רעייתו הוא מספר: “אבי היה איש ציבור ורב קהילה גדולה. איש מוערך מאוד בעיר. הוא היה מורה ומחנך של שליש מהעיר, והדרך שבחרתי בה לא הייתה בדיוק דתית, ולא בדיוק עמדה עם השקפת עולמו. לא שהיה איזשהו נתק, נהפוך הוא, היה רק פרגון גדול. אבל דברים שלא היו לרוחו, לא רציתי שיעיבו עליו, וכנראה גם שהקריירה לקחה אותי לאזורים האלה”.
אבידן היה תלמיד מצטיין בפיזיקה ובמיוחד בתנ”ך, והיה אף מועמד לחידון התנ”ך העולמי. “התחלתי לימודים באוניברסיטה לתואר במתמטיקה ומחשבים, אבל נשאבתי לעולם האמנות”, הוא מספר. “עברתי ללמוד בבצלאל ציור. מאז ומעולם ציירתי, וזה גם משהו שכרגע מקנה לי יתרון בעיצוב תלבושות לתיאטרון ולהקות מחול, ויש לי אתר עשיר בזה כי אני חובש שני כובעים. התחלתי כבר בבצלאל לעסוק באופן רציני בתחום הכוריאוגרפיה, וכבר אז היו לי להקות מחול בירושלים, זה גרם לי מהר מאוד להבין שההתמקצעות שלי לא תהיה בתחום העיצוב הגרפי”.
מתי החלטת על שינוי השמות?
“כשהייתי בישיבה כל ההוויה שלי הייתה קריירה צבאית ופייטריות, וזו הסיבה שעיברתי את שם משפחתי. הייתה בזמנו הנחיה של בן גוריון, שאישים בהנהגה ובצבא מחויבים להיות בעלי שם שישמע מצלצל ישראלי, עברי. ערכתי מחקר מעמיק מאוד על שם משפחתי בוהדנה, ומאוד מצא חן בעיני אבי איך הגעתי לשם אבידן. פירוש השם בוהדנה הוא רודף שלום, אבל בגמרא נאמר שהיהודים שחיו בגולה שינו את שמם בהתאם לייחוס המקצועי של ראש המשפחה, ולשם שיישמע גם מצלצל טוב, ואחת הדוגמאות הייתה ‘אבי דיינא’. בארמית זה ‘בעל הגלימה’ במובן של גלימת שופט. אבי דן זה אבי שבט דן, עם ברכת יעקב לבניו, והסמל של שבט דן זה מאזניים. הם היו בעת עתיקה אנשים שעסקו יותר במשפט, ואבי שבט דן היו בעצם השופטים, וכל העניין הזה ביחד חיבר את האפשרות לשנות את זה לאבידן”.
צילום: פבל
אבל לא חשבת שיש לזה אולי צליל אשכנזי?
“למה את חושבת שאבידן זה אשכנזי? הרי לא שיניתי לגרינברג, ויכול להיות שגם המשורר אבידן שינה בעצמו את שמו משם אשכנזי, למשל מפרידמן, שפירושו הוא גם איש של שלום”.
ברגע שאבידן נפגש עם עולם הריקוד, חייו השתנו מן הקצה אל הקצה. “תוך חודשיים לא רק למדתי את הריקודים”, הוא מספר, “אלא גם הפכתי למדריך. תוך פחות משנה הייתי כבר סולן בלהקת שלום, תוך שלוש שנים כבר הייתי כוריאוגרף מאוד מוערך. זה הלך בצורה כמעט מטאורית מבלי ללמוד את זה כלל. בהמשך עניין אותי לקחת יותר שיעורים קלאסיים, ונסעתי שלושה חודשים לפריז. רקדתי קלאסי ומודרני, אבל זה לא היה בעל משמעות אקדמית. אני יותר אוטודידקט”.
איך ההורים הגיבו בזמנו לנושא המחול?
“אימא קיבלה את זה יותר טוב. אבא שלי בהתחלה לא היה כל כך שבע רצון מהעניין, אבל הוא הבין שהעיסוק במחול הוא גם דרך לעסוק בערכים היהודיים, והם ראו שבנם מתפרנס מזה בכבוד. יש לי הרבה יצירות שמושפעות מהתרבות היהודית, הדתית והציונית. יצרתי ריקוד על חוני המעגל, על משה, על בנות יתרו, על טקס מיוחד בתרבות המרוקאית, על אדון עולם. הרבה עבודות שלי מושפעות מעברי הדתי, ומקטלגים אותי ככוריאוגרף שעוסק במסורת. ההורים שלי הם גם אנשים מאוד פתוחים. אבי היה איש חינוך, ויש משפט שאומר ‘חנוך לנער על פי דרכו’. ברגע שהילד מחליט לגבי החינוך שלו, צריך לעודד אותו ולהמשיך להקנות לו כלים, כדי שיוכל להבין שהשורשים שלו הם הדבר החשוב ביותר".
"זה הבית". בארי עם אמו, מרסל, בדירתה ברובע ד'. צילום: פבל
וקיבלת תגובות שזה לא גברי?
“כן, אבל קודם כול זה לא נכון, כי זו סטיגמה שמתקבלת בארץ, אולי מתוך כל מיני קבוצות אוכלוסייה שלוקחות את הריקוד למקום הנשי. אני אומר לרקדנים שלי, 'לטנגו צריך שניים', במובן של צריך גבר ואישה. ראשוני העלייה והצבר הראשון עם הבלורית והחולצה הכחולה היו מתגאים בזה דווקא שאחרי העבודה הקשה הם היו מגיעים לרקוד יחד עם הבנות ריקודי עם, אז אין לזה שום קשר. העניין של הקלאסי והמודרני הוא יותר בעל הסטיגמות האלה של ריקוד נשי. ריקודי העם זה היווה אפילו אפשרות להתחיל עם בחורות, וברגע שנפגשתי עם העולם הזה היה לי דווקא הרבה יותר קל מאשר כבחור ישיבה”.
מתגעגע לאשדוד
כבר לאחר הצבא ועם תחילת הלימודים עזב אבידן את אשדוד. “אני מתגעגע לעיר”, הוא מספר, “וממה שאני רואה, אני יכול לתת מחמאה גדולה ליחיאל לסרי. הייתי גם גרופי של צילקר, שהיה חבר משפחה אצלנו והיה חבר קרוב מאוד של אבי. גם לסרי הכיר את אבי טוב מאוד והם היו מיודדים מאוד. כשיחיאל לקח את השרביט, אבי אמר לי, ‘אתה תראה, הוא מוכשר. הוא יצליח’. ואכן, אני רואה שהוא צדק, ושהוא עושה עבודה נהדרת. אגב, אבי לוי, חברי, המנהל האמנותי של פסטיבל המחול באשדוד, למד אצל אבא שלי”.
כשאומרים לך את המילה "בית", מה קופץ לך לראש?
“בית זה תמיד בית אימי, היום ברחוב הצוללים ובעבר ברחוב אילת”.
מה אתה יכול לספר על הפסטיבל?
“פסטיבל אשדודאנס הוא חשוב מאין כמוהו, גם להתפתחות של העיר, גם להחזיר עטרה ליושנה בקטע של ריקודי העם וגם לחנך דור חדש של כוריאוגרפים בדרך הנכונה של הערכים היהודיים, הישראליים, הציוניים והעדתיים. אני מופיע בפסטיבל בין היתר בערב דואטים. עשיתי זאת בעידודו של אבי לוי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שמכיר אותי שנים רבות. הוא עמד על זה שאני אעשה את היצירה הזאת והצליח לשכנע אותי, והרבה בזכותו יצאה יצירה יפה”.
צוות "אשדודאנס" – פסטיבל המחול הבינלאומי באשדוד. במרכז למעלה: אבי לוי המנהל האמנותי ומשמאלו ממלא מקום רה"ע עו"ד גבי כנפו והמשנה למנכ"ל החברה העירונית נעמי אדר
למעשה אתה יותר כוריאוגרף ופחות רקדן.
“מהתחלה מהצעדים הראשונים שלי כרקדן ראיתי כבר איך הבמה צריכה להיראות. התחלתי לרקוד בגיל 19, וכוריאוגרף הייתי כבר כשנה וחצי אחרי. הריקודים משמשים עד היום את הקבוצות והלהקות, והיצירה הראשונה מועלית עד היום במופעים שלי. היום יש לי מופע גדול ביולי בחיפה. אני כוריאוגרף הבית של להקות בחיפה, להקה בפתח תקווה, בעבר הייתי בנתניה, בחדרה, בעפולה, ברעננה וכמעט בכל עיר למעשה.
להקת אביבים. צילום: אלכס הובר
יצרתי גם עבור המכבייה ה—15, שיתפתי פעולה עם הרבה מאוד להקות, ובטקס המשואות בשנת 2011 הייתי אמון על כל הכוריאוגרפיה והתלבושות. היום יש לי גם עסק שמתמחה ביצירת תלבושות ללהקות מחול, לחבורות זמר ולתיאטרון. אני גם מורה דרך ועיקר התחביב שלי הוא ציור”.
מה דעתך על אשדוד כפריפריה שבה תחום המחול אינו תמיד מקצועי?
“זה נכון, ולכן זה חשוב לעשות בעיר, כי זה ייתן תנופה בלתי רגילה לדרום. בשנת 86’ הייתי בלהקה, נדמה לי ‘גוונים’ באשדוד, בבית לברון, אבל זה לא כל כך עבד. אומרים שאין נביא בעירו, וזו לא קלישאה. אני רק מקווה שפרנסי העיר וכל בעלי המאה והדעה ישכילו להבין שלהקים פסטיבל זו לא חוכמה, אלא לשמר את תרבות המחול, וזה הרבה יותר קשה. אם הם עושים את זה לטובת השנים הבאות, זה מאוד חשוב, וזה ייתן לכל אזור הדרום דחיפה בלתי רגילה שהוא זקוק לה, וצריך לקחת את אנשים הנכונים שיעבדו לצדו של אבי לוי”.
צילום: פבל
אבל קח למשל את להקת המחול בלט פאנוב באשדוד.
“מה שיקדם את העיר זאת להקת מחול ישראלית מקצועית העוסקת בתוכן ישראלי! יש לי המון הערכה לפאנוב, אך קיימות בארץ — וגם באזורי פריפריה — לא מעט להקות מהסוג הזה”.
אבידן מסכם כי הדבר החשוב לו ביותר הוא לספר שלמעשה משנת 87’ הוא שולח לכל שר חינוך ותרבות מכתב. “זה התחיל עם זבולון המר והמשיך עם שולמית אלוני ויוסי שריד”, הוא מספר, “והיום מירי רגב. כולם קיבלו ממני מכתב שאומר שבאופן עקרוני, אם אנחנו רוצים להמשיך את התרבות האמיתית שלנו, חייבת לקום להקה מקצועית, ישראלית, שעוסקת בתחום המחול הישראלי—עממי.
"כמו שיש את להקת בת שבע שעוסקת במודרני, כמו שיש את הבלט הקלאסי, כמו שיש את להקת ענבל שעוסקת בקטע התימני, צריכה גם לקום להקה בתחום המחול הישראלי המקצועי עם ריקודי עם. הייתי יותר משמח אם הלהקה הזו תקום באשדוד. ברגע שזה קורה אני חוזר לגור באשדוד, ליד אימא שלי. החלטתי שהדרך שלי להמשיך את מורשתו של אבי היא לאו דווקא בחבישת כיפה, אלא בהנחלה ובהעמקה של המחול הישראלי המסורתי ובשימורו”.
“ירשנו עולם קסום”
אבידן מבקש להקריא לי דבר מה: “’כל אמנות הנכתבת או נוצרת על ידי יהודי לעולם תישאר בגדר חזרה על תכנים זרים. מעולם לא הייתה ליהודי אמנות משלו, ומכאן שאף פעם לא יהיו לו חיים כשרים לביטוי אמנותי. יצירה אמנותית חייבת להיות ביטוי לרוחו החי של העם. מעיין זה חתום בפני העם היהודי… המסורת מנעה ממנו לאהוב את עצמו’.
מי שכתב את הדבר הנוראי הזה הוא וגנר, מגדולי האנטישמים שקמו לעם היהודי”, אומר אבידן. “ממנו הרי קמה התנועה הנאצית, וכדי שדבר כזה לא יאמר פעם נוספת, כדי שלא נראה חזרה על תכנים זרים, מה שאנחנו עושים יהיה צריך להיות מקורי ושלנו.
"להקת בת שבע זה תכנים זרים, לא יעזור כלום, אפילו השמות שהם בוחרים הם לא שמות עבריים, והאבסורד הכי גדול הוא שהכוריאוגרף שלהם אוהד נהרין, שאני מלא הערכה אליו, מקבל בגיל 52 פרס ישראל על מפעל חיים, כשלצדו עומד יונתן כרמון, שהוא אבי להקות המחול בארץ, והוא לא מקבל את פרס ישראל, וזה בדיוק מה שאמר וגנר יימח שמו, שהעם היהודי תמיד יישאר בגדר חזרה על תכנים. אוהד נהרין צריך לקבל פרס ישראל, אבל לא אחרי יצירה אחת או שתיים. לעומתו כרמון, שהוא בעל העשייה הגבוהה ביותר בתרבות הישראלית, לא מקבל פרס, וזה משהו שמכעיס אותי ועוד הרבה אחרים. זה מוכיח כמה העם שלנו מסתכל על הדשא של השכנים שלנו בעולם, ובעצם התוכן האמיתי שנמצא מתחת לאף שלו והתרבות היהודית נדחקים לקרן זווית.
"כשקבוצת דגניה התלבטה אם לקיים טקס בר מצווה מסורתי לבן הראשון שנולד, הם שאלו את ביאליק בנושא, והוא אמר, ‘בוודאי שיש לקיים טקס מסורתי, כי הזמן שייקח לכם לבנות כוחות שיידרשו לכם לבנות תוכן חדש, זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר מה שיש במוכן’. כצנלסון אמר, ‘דור חדש לא זורק לאשפה את ירושת הדורות’.
"ירשנו עולם קסום, הוא אמנם רווי בפנאטיות, אבל אפשר להסתכל על זה בפן אחר, של אנשים כמונו, שמסתכלים על המסורת ועל התרבות היהודית בצורה הרבה יותר פתוחה ועכשווית ונותנים את הנופך הנכון שיתאים לכולם, ואין מונופול על הדת לאף אחד”.
ואתם רוקדים: אשדודאנס
פסטיבל אשדודאנס, הנערך זו השנה השנייה, בתאריכים 2.8—31.7, הוא שלושה ימים של פסטיבל מחול ססגוני ותוסס ברחבי העיר אשדוד. הפסטיבל כולל מופעים, מרביתם בכניסה חופשית, של להקות המחול מהטובות בארץ ובעולם, כמו המופע של להקת טודס מרוסיה, מופעים המשלבים מוזיקאים ורקדנים, מופע מחווה לזמר המזרחי בהנחיית גלית גיאת, הפקות מיוחדות לפסטיבל כמו “רוקדים איינשטיין”, מופע מחווה לשיריו המיתולוגיים של אריק אינשטיין, וכן מופעים לשיריהם של שלומי שבת ויהודה פוליקר, סדנאות והרקדות עם פתוחות לחובבי המחול, תחרות מחול נושאת פרסים וטקס פרסי המחול שנערך לראשונה בארץ.
דוליארט שוהם. צילום: אורי נבו
חגיגת המחול מתפרשת על פני שלל מוקדים בעיר: באולמות, בהיכלי הספורט ותחת כיפת השמיים. הפסטיבל שואף להעניק במה של כבוד לפולקלור הישראלי לגווניו ולנציגי המחול העממי אשר עושים עבודת קודש בשימור מסורות הריקוד הוותיקות, וכן מייצגים את אשדוד ואת המדינה נאמנה בעולם.
אבי לוי, מנהל הפסטיבל, ציין כי פסטיבל אשדודאנס מבקש להיות בית לשוחרי המחול העממי והמקצועי בארץ ובעולם, מכל הגוונים, הקהלים והמגזרים, וכי הפסטיבל קם על מנת ליצור מציאות חדשה שבמסגרתה כל אדם שאש המחול מפעמת בקרבו יוכל למצוא ביטוי ולרקוד בחופשיות, ובד בבד להיחשף למגוון סגנונות ריקוד — מקצועיים ועממיים, מקומיים ובינלאומיים. לדבריו, העיר אשדוד מתאפיינת בפתיחות וברב תרבותיות, ולכן אין מתאימה ממנה כדי לשאת את בשורת המחול בארץ ובעולם ולתת לפולקלור הישראלי במה, כבוד והערכה.
