קראתי לאחרונה ספר פוסט-אפוקליפטי בדיוני המתאר חברה בעידן המודרני שנגיף קטלני גרם למות 99 אחוז מאוכלוסיית העולם.
במוטיב שחוזר על עצמו בספרים מהסוג הזה, בתוך חודשים מספר נגמרים מוצרי המזון ומי השתייה בברזים, החשמל מפסיק לזרום, והאנשים ששרדו נאלצים לייצר מזון מהטבע כדי לשרוד.
הביטוי הראשון של המצב הוא קריסה חברתית מוחלטת. כשהשאיפות שלך הן בטווח ההישרדות הבסיסית, פעולות כמו ביזה והריגת אנשים שעלולים לגזול ממך את חתיכת הלחם האחרונה מתגלות ככלי מתבקש.
הפחד מהתפרקות מערכתית רחוק מאיתנו כל כך. רננה רז וקמפיין “ישראל מתייבשת” עוברים על פנינו כרעש לבן. במקרה הטוב, אנחנו מקפידים טיפה יותר לסגור את הברז היטב כדי למנוע טפטוף מיותר. רוב הזמן אנחנו מאמינים במפעל ההתפלות ושמים יהבנו על טובי המוחות העמלים למצוא פתרונות, אולי גם באמצעות שינוע מים מארצות שכנות או יצירת ענני גשם מלאכותיים.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
בחברה מודרנית השואפת להיות מתוקנת ישנה מערכת פוליטית דמוקרטית שבה יש אמנם שלטון רוב, אך התחשבות מערכתית מובנית בזכויות המיעוט.
כשתיאוריות אבולוציוניות מדברות על הטבע שבו הגן המותאם שורד ומשתדרג כדי לחיות בתנאים החדשים, נדמה שהחברה האנושית הצליחה להתעלות מעליהן ולהגדיר מחדש את גבולות ה”חזק” וה”חלש”.
חברות אנושיות קדומות בנו מערכות תמיכה חברתיות מתוך הבנה שגלגל החיים מוליך את כולנו במסלול דומה. כולנו נולדים חלשים וחסרי ישע, מתעצמים לשיא כוחנו לקראת אמצע החיים ונחלשים שוב בגילי הזקנה.
ככל שהעולם מתקדם ישנה הכרה שזכויות המיעוטים צריכות להישמע בקול רם מעל הבמות המשפיעות, מתוך הבנה בסיסית שכולנו נשתייך לאוכלוסיית מוחלשים כזו או אחרת. אך בעיקר מתוך הבנה בסיסית וחשובה הרבה יותר שכולנו חלשים רוב הזמן. שגם אם אין נכות נראית לעין, כולנו נעים כל הזמן על צירים בתחומים שונים, כשישנם תחומים שבהם אנו חזקים ובעלי השפעה על שאר האוכלוסייה, וישנם תחומים שבהם אנו חסרי ישע ונזקקים לפעולות של אנשים חזקים מאיתנו.
למה נזכרתי בספר הזה דווקא השבוע? כי המזגן המרכזי שלי בבית התקלקל, ובאופן לא מפתיע טכנאי המזגנים התגלו כאנשים המבוקשים ביותר בימים האלו, ופגישה איתם עומדת ברף היוקרה של פגישה עם נשיא ארצות הברית.
כל התכניות שרשומות אצלי ביומן נאלצו לעבור עיון מחודש ולעמוד בקריטריון השקוף הבסיסי הזה. כי איך אפשר לכתוב עבודה כשאת חושבת רק על בלוטות הזיעה שעובדות שעות נוספות? איך אפשר לשבת בכיף עם המשפחה כשכולם עצבניים ומיוזעים? וכמה חשוב להתייחס לנקודות הפתיחה של כולם ולהבין שמקומות רבים שהגענו אליהם נפתחו בפנינו רק בגלל הפריווילגיה שאיתה נולדנו. כמה החוזק שלנו הוא יחסי, ולעיתים קרובות מדומיין, ומתקיים רק בגלל מערכת חוקים חברתיים.
וגם התברר לי שאני אוהבת את הקיץ (ומצהירה את זה מעל כל במה, בטח בהשוואה לחורף) אהבה סלקטיבית ומותנית מאוד. אני אוהבת את השמש בעיקר מבעד לחלון השקוף כשהחדר שאני נמצאת בו עומד בתקנים מחמירים של משרד הבריאות על אחסנת מזון רגיש. אני אוהבת את החום כשאני יודעת שבסופו מחכה לי מזגן. אני אוהבת לחבק את האהובים שלי כשהחיבוק יבש וקריר ואפשר לסיים אותו בלי להפוך לדבוקה אחת. בקיצור, קיץ זה ממש אחלה, אבל רק כשהוא מופיע עם חוקים מקדמי שוויון ומזגן על 16 מעלות.
