התחושה הזו שאם נתנהג בסדר, אז לא ישנאו אותנו. זה מה שהרגשתי כשראיתי את הסרטון הוויראלי של החרדי שצעק השבוע על קבוצת נשים שהשתתפו בריקוד סלסה בפארק אשדוד-ים. האיש, שכל הנראה אינו תושב אשדוד, מדבר בשם הדת וצועק בגסות על הנשים שבחרו לקיים את השיעור בפארק.
מצטרפים לזה סרטונים ותמונות נוספות, וכשאני רואה אותם אני מתכווצת, מרגישה מין אחריות על כל מי שלבוש כמוני בבגדים חרדיים מסורתיים. מרגישה צורך עז להתנער.
השבוע היינו עם הילדים בבני ברק ולארוחת הערב קנינו מנות פלאפל בחנות קטנה וצפופה. הסדרי הישיבה במקום היו “לא משהו” מלכתחילה, אבל העייפות הכריעה ובחרנו לאכול במקום למרות הכול. מקומות הישיבה המועטים שהיו נתפסו בידי משפחה שהייתה כבר לקראת סיום הארוחה, והחלטנו לחכות בצד עד שהם יסיימו ואז לשבת לאכול.
בזמן שאנחנו עומדים בפינה, מותשים ורעבים, החליטו בני המשפחה היושבת להמשיך לשבת ככה סתם למרות שסיימו לאכול. האב התבדח עם המוכר, הילדים מרחו בשיעמום קטשופ שנשפך על השולחן, והאם שוחחה בטלפון מחוץ לחנות. ואנחנו מחכים בשקט. אחרי כמה דקות, כשראינו שהמצב נמשך, ניסינו לבקש מהם לפנות את השולחנות. רק שאז הם התחילו לברך ברכת המזון בכוונה גדולה ובאריכות.
הסיפור כולו התנהל בבני ברק על טהרת החרדיות שהעיר מציעה. מה שגרם לי, כחרדית, לתפוס את האירוע כהתנהגות מכוערת באופן כללי, ולא כהתנהגות דוחה של חרדים למרות ההידור המפתיע בקריאת ברכת המזון על חשבון הזמן שאנחנו מחכים.
כבוד או זלזול באדם הם ערכים אוניברסליים, ולא משנה איך אתה מממש אותם. אם המקרה היה קורה בחנות לא חרדית, או יותר מכך, אם היו אלו ישראלים שהייתי פוגשת בחו”ל, ודאי הייתי רואה בהם מייצגים שלי. זה טבעי. כשאנשים אחרים משתמשים לרעה בסמלים שלנו כלפי זרים, אנחנו מרגישים צורך להתגונן.
כל זה מוביל אותי שוב לסוגיית הנורמה, כלומר מי נחשב נורמלי. במדינת ישראל הנורמלי זהו יהודי חילוני, בדרך כלל לבן, ולכן כל אחד שעונה להגדרה הזו יישפט לפי מעשיו ולא ייבחן כמקרה מייצג. אף פעם לא יגיבו על סרטון המתעד התנהגות מכוערת של חילוני בתגובה, “הלוואי שכל החילונים יעזבו את הארץ”, אלא תהיה התייחסות ספציפית לאדם הספציפי.
לעומת זאת, באירופה, שבה הנורמה היא מן הסתם אירופית, אותו אדם ייתפס כמייצג את מדינת ישראל. ברור שכולנו נפגעים מזה, לא רק אני כחרדית. גברים מואשמים פעמים רבות בגלל מקרה של גבר אחד שהשתמש בכוח הגברי שלו. נשים נותנות את הדין בגלל אישה שהשתמשה לרעה בסטריאוטיפ נשי. הסמלים הם רק כלים שכל אחד יכול ליצוק בהם את התוכן שלו, מה שמוביל אותנו למצב בו אנחנו שוב ושוב מתנצלים ונבוכים ומתגוננים בגלל אנשים זרים שלקחו את הסמלים שלנו ועיוותו אותם.
מצד שני, ברור שיש לזה משמעות על החברה שלנו, ומקרים כאלו, גם אם הם מקרי קיצון, יכולים להצביע על תהליכים חברתיים רוחביים שבאמת מתרחשים.
אז מתי כן צריך להגיב? מתי חובה למחות? בסופו של דבר, הזמן שלנו וגם תכולת הלב הם משאבים מוגבלים. אי אפשר להתייחס לכל דבר כל הזמן, וצריך לברור את המלחמות. אני באופן אישי משתדלת להגביר את הטוב ולדאוג לחינוך של הילדים שלי בתקווה גדולה ובתפילה שגם מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך.
