תוך כדי שאני מפקחת הבוקר על הכנסת הסנדוויצ’ים לילקוטים, אני חושבת וזוכרת את אלו שעדיין בחופש. אני לא מדברת על המורים שרואים באימה את שעון החול של החופש אוזל. אני מדברת על הורים כמוני שמסמנים עוד איקס בטבלת היאוש ואחד בספטמבר נראה להם כיעד שאינו בר השגה.
ובכן הילדים שלי לומדים כבר שבוע שלם; שבוע שבו הספיקו לעבור את ימי ההסתגלות, לגבש דעה מסוימת על המורה, להתרגל לשעות הקימה בבוקר; שבוע שבו הבית חזר למסלול; שבוע שבו אני חוזרת מהעבודה, ומקדמים את פניי ילדים יושבים ליד השולחן ומכינים שיעורי בית, אותם ילדים ששבועיים קודם קמו סהרורים בשעות הבוקר המאוחרות והסתובבו בשיער סתור ופיג’מה רוב היום. חופשת החגים מתקרבת, אך כשנגיע אליה הילדים שלי וכל חבריהם לכיתה כבר יהיו תפוסים בתוך המסגרת, וחופשת החגים תהיה רק סטייה קלה מהמסלול, כזו שלא מערערת ומזעזעת.
הסיבה העיקרית שבגללה החליטו במערכת החינוך החרדי (במוסדות לבנים בעיקר, אצל הבנות זה משתנה) להקדים את תחילת שנת הלימודים היא חודש אלול וחגי תשרי. בדרך כלל 1 בספטמבר לא מתחשב בלוח השנה העברי. מתוך הבנה שמערכת החינוך צריכה להיות פעילה בתקופה הזו “בין הזמנים” (תקופת החופש) נקבע עד לתאריך של א’ אלול, ולא מתייחס לתאריך הלועזי.
ההבדל הזה בין מערכות החינוך הוא הבדל קטן בתוך ים של הבדלים משמעותיים ומהותיים, אבל הוא יכול ללמד על הבדלי התפיסות. ההבדל הזה שם את לוח השנה העברי במרכז, ושאר ימי החול מסתובבים סביבו.
בימי הקייטנה שנערכה אחרי סיום הלימודים התחילו הילדים שלי את היום בתפילה כמובן ולאחריה לימוד הלכה יומית- בדרך כלל מהלכות לשון הרע. כששמעתי על זה חשבתי מיד שזה מיותר ומזיק. לא כי לימוד הלכות הוא דבר לא חשוב, אלא כי ימי הקייטנה אמורים להיות קלילים ומהנים, המטרה העליונה שלהם היא לנוח מעול הלימודים וליהנות.
כל השנה הם לומדים קשה, בחופש הם צריכים להשתחרר. גם כך התכניות כולן מלוות במסרים חינוכיים ומוסר השכל, לימוד ההלכה היומית הכניס אותם למסגרת דידקטית כבדה.
החינוך החרדי בהגדרתו הוא כבד וקשוח, והם בסך הכול ילדים. כששאלתי אותם על לימוד ההלכה, הופתעתי לשמוע מהם שלתפיסתם ההלכה הזו חשובה כי במערכת הלימודים הסדירה ההלכות נכנסות לשיעור שבועי מרוכז, ודווקא שינון של הלכה ביום עוזר להם לזכור אותה טוב יותר. ובלי שום קשר הם מרגישים ריקנות בגלל החופש, והלימוד הזה מניע את גלגלי המוח החלודים.
זה נשמע צדקני, גם בעיניי, אבל השתכנעתי שזה אמיתי כשראיתי אותם במהלך החופש מוציאים שוב ושוב את ספרי הלימוד החדשים העטופים מהילקוטים וקוראים בהם ומחכים באמת לתחילת שנת הלימודים.
השתכנעתי שזה נכון כשהבת הגדולה שלי (בת 13) הציעה שנחדש את המנהג הישן שלנו ללמוד פרק יומי בתנ”ך, כי משעמם לה והיא מרגישה ריקנות. אני מודעת לזה שהם לא בדיוק מייצגים ויכלו בקלות לזכות בתואר “חנונים” לו רק הייתה קטגוריה כזו במסגרת טורניר כלשהו.
אני מודעת לזה שתלמידים רבים מתקשים לשבת שעות על הכיסא, וככל שעולה המודעות ומערכות החינוך נדרשות אליה, סביבה חינוכית כמו שקיימת כיום במגזר החרדי לא מתאימה לכולם, וחייבים לתת על זה את הדעת. אני עצמי סבלתי מזה מאוד בתור תלמידה.
עם זאת, אני מרגישה שיש כאן משהו נכון. קודם כול כי יש לי פנאי להרגיש כשהילדים בבתי הספר ולא קופצים בבית ורצים סהרוריים משיעמום. ובנימה רצינית יותר, מעבר לתוכן ולידע בסיסי, מטרתו של בית הספר להקנות כישורי חיים וכלים, התפיסה שגם בחופש הגדול לא פורקים עול לגמרי היא כלי חשוב מאין כמוהו.
