הנטייה האנושית הדחיינית מרימה ראש בתקופה הזו. שתי מילות קסם מהלכות עלינו שלווה: “אחרי החגים”. המשמעות הפשוטה היא קביעת יעדים ותכנית עבודה, חימום מנועים והתכוננות. אך המשמעות הפרקטית היא: תניחו לי עם המחויבויות האלה עכשיו. לא רוצה לחשוב עליהן. מתישהו בעתיד אתפנה אליהן. אחרי החגים.
אין ספק שזו תקופה עמוסה, ומתוך חודש ספטמבר כולו ימי העבודה עומדים על תשעה או עשרה בלבד (ואף מילה על הילדים שרק עכשיו חזרו ללימודים אחרי חודשיים של חופש, ושוב יוצאים לחופשת החגים).
אין גם ספק שרמת המשפחתיות בדם עולה אצל רובנו לדרגות גבוהות מאוד, מה שמוביל לפעמים למתיחות ולעצבים רופפים. אבל השאלה היא מה אפשר לעשות לפני ובזמן החגים? השאלה היא מה קורה בימי תשרי, אלו הישגים משמעותיים נכנסים במקומם של הדיאטה/ תכנית חיסכון כלכלית/ התקדמות אישית ומקצועית/ מטלות מעצבנות וחשובות כלשהן ושאר הדברים שדחינו אל מעבר להרי החושך של “אחרי החגים”?
כאחת ששייכת לקהילה מאמינה ודתית זה די פשוט, לפחות. באופן תיאורטי. חודש תשרי מוקדש כולו לבניית לו”ז חדש והצבת יעדים לשנה החדשה, לבחינה ולחשבון נפש מדוקדק על השנה הקודמת, לחרטה וקבלה לעתיד. בתוך התהליך הזה, אחרי שלב ההכרה בחטא, קיים שלב קריטי של וידוי בפה. להגיד בפה את הדברים השגויים שעשינו, לפרט אותם עד כמה שניתן. קיימים גם נוסחי וידוי, מקוצר וארוך, שכוללים תיאורי חטאים לפי סדר הא’—ב’. משמעות הסדר הזה היא לכלול את כל החטאים, גם דברים שלא נאמרו.
אחרי שנים ארוכות של יראה ופחד וחרדה אמיתית מחודש אלול, נתקלתי בנוסח אחר של וידוי, אף הוא בסדר אותיות הא’—ב’. ערך אותו הרב בנימין הולצמן ברוח דבריו של הרב קוק זצ”ל: “על כן, כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות… גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו, ויחזק ארחות חייו”.
מלכי רוטנר. צילום: לירון מולדובן
מצאתי את הווידוי הזה נעים ומרומם כל כך. הוא מכונה “הווידוי המשלים”: אהבנו, בכינו, גמלנו, דיברנו יופי. האמנו, והשתדלנו, זכרנו, חבקנו, טעמנו ספר. יצרנו, כמהנו, לחמנו עבור הצדק, מיצינו את הטוב, ניסינו, סרנו לראות, עשינו אשר ציוותנו. פרשנו, צדקנו לפעמים, קראנו בשמך. רצינו, שמחנו, תמכנו.
זה מתקשר אצלי לוורטים שהביאו איתם הילדים מבית הספר היישר לשולחן השבת שלנו, ובניגוד ליראה שאפפה את בית הספר שלי כשהייתי ילדה, הם דיברו על תשובה מתוך שמחה; על מלך אוהב שהוא גם אבא שמחכה לפירור רצון ולחרטה מזערית בגודל של קוף המחט, כדי לפתוח לנו פתח כפתחו של אולם; על הצדיק רבי אהרון מקרלין שאמר: “שמחה היא לא מצווה, אך היא מביאה לידי כל המצוות. עצבות אינה עבירה אך היא מביאה לידי כל העברות”.
אז דווקא בימים האלה, אחרי טקסי הרמות הכוסית במשרד וברכות השנה טובה המסורתיות, ולפני הגברת אפקט המשפחתיות על שלל משמעויותיו, בוואקום הזה של לפני “אחרי החגים”, אני לוקחת נשימה ארוכה ומשננת את הווידוי המשלים. כחיזוק על העבר, כקבלה לעתיד. אהבנו ודיברנו יופי. לחמנו עבור הצדק, צדקנו לפעמים. והכי חשוב: רצינו. שמחנו. תמכנו. הלוואי כל הזמן.
