פעם, עוד לפני שהתחיל הגל של תכניות הריאליטי שמחפשות את הכוכב הבא, חלמתי להיות זמרת. התחלתי בתור זמרת טקסים בבית הספר היסודי, עברתי לתיכון (שם זוכרים אותי במופע חקיינות מוגזם של ריטה, כולל הסצנות של חשיפת הכתף וההשתפכויות על רצפת הבמה) ואפילו לקחתי חלק בלהקה הנוער העירונית של אשדוד. מאוחר יותר בצבא שרתי יום אחד בקולי קולות במקלחת, ולפתע נכנסה לשם אחת הפקידות ואמרה לי שמפקד בה״ד 1, באותם הימים גל הירש, מבקש שאגיע לאחר מכן אליו למשרד, ומפה לשם שרתי גם בטקסים בצבא.
כשהשתחררתי מצה״ל הלכתי למבחנים לבית הספר למוזיקה רימון, ותאמינו או לא, אף שמעולם לא למדתי לשיר באופן מקצועי ובטח שלא ידעתי לקרוא תווים או לנגן על כלי כלשהו, מצאתי חן בעיני ואוזני ראש המחלקה הווקאלית והתקבלתי ללימודים. כמה ימים לאחר מכן ויתרתי על החלום ונגמר.
לאורך השנים המשכתי לשיר פה ושם בעיקר במקלחת ובערבי במה פתוחה בברים שונים שהתקיימו בעיר אשדוד — בפאב הזה, בלורנס ובנאפופו — המקום היחידי שעד היום חי ובועט את ימי שני בערב עם טובי המוזיקאים המקומיים כל שבוע כבר מעל לעשור.
צילום: חן בוקר
אין ספק שיש קבוצה גרעינית של מוזיקאים חובבניים ומקצועיים שמצאו בבמות הפתוחות הללו בית. זה תמיד היה קטע כזה שכמעט כולם שרים את אותו הרפרטואר הרוקנרולי, החל ממטאליקה, אלאניס מוריסט, ״אצלך בעולם״ ואי אפשר בלי סשן צרחות כסחניות של היהודים וקינוח של ״קרייזי״ ואיימי ויינהאוס, ואף על פי שזה תמיד המוכר והידוע, זה חזר על עצמו.
עד שחל שינוי. בשבוע שחלף, אחרי הרבה זמן יחסית, קפצתי לבמה הפתוחה בנאפו ונדהמתי לגלות במה אחרת מכל מה שהכרתי לאורך השנים, ולא, לא עליתי לשיר. הערב נפתח עם נגן עוד צעיר בשם אמסלם בליווי נגן קלידים. הם עשו קטע אינסטרומנטלי שלא היה מבייש את הסצנה הלילית האתנית במוקדי האנדרגראונד בירושלים הבירה, שהפכו לסצנה החמה של הסגנון הזה בשנים האחרונות. אגב, השבוע התקיימה באשדוד תחרות העוד השנייה ע״ש סמי אלמגריבי למקרה שתהיתם מי מנגן על הכלי הזה.
מיד לאחר מכן נוכחתי להבין כמה הבמה הפכה גדולה יותר, עם משהו כמו שישה נגנים על הבמה בבת אחת, עם כלים מגוונים כמו סקסופון, קלידים, גיטרות ותופים וחבר׳ה צעירים ומוכשרים שניכר שזו לא הפעם הראשונה שהם מנגנים (יחד) על במה. משהו השתנה לטובה מבחינת הרמה, זה כבר הרבה יותר מקצועי ואם הייתי "בוּקרית" מזמן הייתי משווקת אותם למופעים עם מכירת כרטיסים במחיר הגון — ככה טובים.
אז זמרת אני לא, אולי בעבר הייתי יותר ״זמרת ברים אדומה״, וכל מה שנותר לי זה לחזור לשיר במקלחת. לא כי רציתי לעלות לשיר ומישהו סירב לתת לי, אפילו לא ביקשתי כי יש לי את השירים הישנים והמוכרים, והם כבר מזמן העיפו את הבמה הפתוחה למקום אחר. להגיד שלא מתגעגעת? בטח שכן, אבל כנראה שהעולם התקדם או שפשוט הזדקנתי קצת.
צילום: חן בוקר
הם לא עושים רק רוקנרול ישן ומשובח ואולי כמעט לא בכלל. הם פחות שרים ויותר מנגנים פאנקי פאנק, קצת דיסקו ישראלי, מיינסטרים שקיבל גרוב מקומי ואפילו חומרים מקוריים. ללא ספק נוצר דור חדש של אמנים מקומיים שכבר לא מסתפקים בלמחזר את עצמם משבוע לשבוע ומאתגרים לא רק את עצמכם אלא גם את הקהל שפוקד את המקום וממש מגיע להקשיב ולפרגן.
הכניסה חופשית, לא תבואו?
נכון, גם אני הייתי מעדיפה ללכת להופעה של ביונסה ברמת העיקרון. עם זאת, אני בטוחה שתמצאו איזה ערב יום שני בקרוב כדי לקפוץ ולהבין במה מדובר, וככל שתקדימו, כך סביר שיישאר לכם מקום פנוי מול הבמה. כן, שווה לתפוס מקום ולשתות בינתיים בירה או שתיים ויש לקחת בחשבון שהצלילים מתחילים רק סמוך לחצות, אז אם יוצא לכם להשחיל איזה שנ״צ לפני שאתם יוצאים — מומלץ כדי להחזיק מעמד.
