והיית אך שמח

אם משמעות חג הסוכות הייתה רק מעבר לדירת ארעי היינו נבחרים למצטיינים של החג, לכל הפחות היינו מגיעים לישורת האחרונה בין המהדרים ביותר.

ובכן, זה המצב. אנחנו ארעיים כל כך בחג הזה. ממרום דירתנו שבקומה הרביעית אנחנו יורדים ועולים מהבית לסוכה שבחצר הבניין. בימי חול המועד משתמשים במעלית, אך בחג עצמו ובשבת זה קצת מורכב. והסוכה עצמה? גם לא משהו שמדי שמחים לגור בו שבעה ימים. צפופה, עקומה, חמה ונמוכת קומה, כמו שסוכה הייתה אמורה להיות.

בערב הדיבורים שלנו מתערבבים עם הדיבורים העולים מהסוכות הסמוכות. בשעות היום כל כך חם שאנחנו מסיימים מהר את הארוחה ונמלטים אל המזגן שבבית. הקישוטים תלויים מיוזעים ועצובים, שמוטי כנפיים, מחכים לסיום החג.

אם משמעות החג הייתה אמורה להיות ההידור של “ושמחת בחגך” אולי לא היינו מצטיינים, אבל היינו מציגים יכולת אתגור די מרשימה. מתי אנחנו שמחים? בשעות הבוקר המוקדמות. כשיורדים בדממה, מתעוררת את הסוכה, והיא מקדמת אותנו בריח סכך רענן שנטבל בטל. הקישוטים כבר נחים מרוחות הלילה, והאוויר קריר וצלול.

סוכות 2018 שוק ארבעת המינים באשדוד. צילום: שני מלכה

אנחנו נוטלים ונוטלות את הלולב ומנענעים את ארבעת המינים החבוקים בתקווה לאחדות בינינו פנימה. אחר כך לוגמים קפה חמים שכבר הספיק להתקרר מהדרך הארוכה. לגימות קטנות ומנומנמות. סביבנו הרחוב עדיין ישן. אנחנו שמחים כשמגיעים אורחים ולמרות הצפיפות והחום אנחנו מוכיחים שוב ושוב שהצלחנו כולם להיכנס. אנחנו שמחים גם כשהם הולכים, ואז הסוכה נראית לנו פתאום ענקית, והחום לא נורא כל כך.

אבל עדיין רגעי הארעיות חזקים ורבים מרגעי השמחה. ואותה אחדות המינים לא כל כך מתקיימת בנו כשצפוף ומזיע, ומרפק האחר נכנס בטעות לתוך צלחת המרק שלי. רעשי הדיבורים הסתמיים של השכנים מהסוכות מסביב קוטעים כל רצון או אפשרות לשיחה משפחתית רציפה, וגלות לנו בחג הזה. גלות לא נוחה ומתישה.

אולי זו לא המשמעות היחידה, אבל אין ספק שהיא אחת הבולטות והמשמעותיות. יציאה מאזור הנוחות. יציאה מבית הבטון שלך, המוגן מפני מזגי אוויר קיצוניים ומפני חיות הרחוב. יציאה מן היציבות אל הארעי, אל המדבר, אל כיפת השמיים. יציאה מהביטחון אל חוסר הוודאות. המרת הרצפה הבטוחה בקרקע חצרית עקומה.

אני מודה שהחריצים בסכך שנועדו לגלות לנו את תקרת השמיים וספירת הכוכבים משמשים אותי בעיקר למבטים משתוקקים לבית שלנו אי שם בקומה הרביעית. אני מודה שאני רוטנת שוב ושוב על הריח והחום והצפיפות.
מה שגרם לי להסתכל על זה אחרת היה בזמן סיורי הסוכות המסורתיים שעברו גם אצלנו. סיורים ספונטניים שמתקיימים בליל החג הראשון, שבמהלכן עוברות הבנות בשכונה מסוכה לסוכה כדי לראות את הקישוטים. הטבעיות שבה הבנות שלי מציגות את הסוכה שלנו ואת הקישוטים שעליהם עמלו הפתיעה אותי וגרמה לי לחשוב עוד קצת על איך להניח בצד את הקנקן ולנסות לראות ולהרגיש את מה שיש בו. והתכולה, אף שהיא חשוכה ונסתרת, יכולה להיות מתוקה וערבה. אז ארעיות ותחושת גלות כבר יש לי, עכשיו הזמן להשקיע עוד קצת בציווי השמחה.