אחרי שנים שבהן העיר תל אביב הייתה המרכז התרבותי של ישראל, בשנים אחרונות אשדוד נושפת בעורפה, אבל בסטייל, עם תרבות אחרת. התרבות האשדודית שמתפארת ב- 21 פסטיבלים שונים ועוד אינספור אירועי תרבות במהלך כל ימי השנה לא מנסה לחקות או להתחרות בתל אביב, אלא יצרה תרבות אחרת, שורשית ומרגשת.
אחת כזו שגורמת לי להתגאות להיות חלק ממנה, לצמוח לתוכה, לחיות בה וליהנות מעיצובה בשנים האחרונות, כך שבעוד כמה שנים כשכבר כולם יבינו מה קרה כאן, אוכל לספר לילדים שלי איך הכול התחיל.
אני חייבת לומר את האמת בקול, או יותר נכון בכתב, אחת ולתמיד.
תל אביב הפכה כבר מזמן לפריפריה הכי גדולה של ישראל. כל מי שלא מצליח למצוא את עצמו מכל סיבה שהיא בעיר הולדתו, מחפש ולרוב מוצא בה מפלט או עיר מקלט, אבל משהו ברובדי האוכלוסייה של "העיר הגדולה" בה כבר מזמן איבד את האותנטיות, ויתרה מכך, רוב ה”תל—אביבים” החדשים לא באמת חווים את העיר הגדולה כמו בפנטזיה שלהם ונושמים תרבות ובילויים כל היום, אלא עובדים יום וליל, לפעמים גם בשתי עבודות כדי לשלם שכר דירה ולהיות מסוגלים לרדת לפאב השכונתי פעמיים בשבוע. הכול שם יותר: יותר דייטינג, יותר שיברונות לב, יותר הזדמנויות, יותר אכזבות… לטוב ולרע.
צילום: חן בוקר
הייתי בשבוע האחרון באחד מהפאבים המובילים בתל אביב, ואיך לומר לכם? לא עפתי. חיכיתי יותר מחצי שעה לקבל יחס ועוד כ-20 דקות כדי לקבל את המשקה שלי והייתי קצת רעבה, אבל איך לומר, חמש מנות הג’אנק פוד שהיו בתפריט לא היו שוות את הקלוריות, וכל מה שחשבתי עליו הוא שאיזה באסה זה לנסוע עד לתל אביב בשביל איזה דרינק כשיש לי את אותו המשקה בלי הנסיעה, תשלום מופקע על חניה וחרא שירות, פה באשדוד ממש קרוב לבית. כמה התבאסתי? אפילו לא העליתי סטורי אחד משם.
לפני כעשור בערך ובמשך כמה שנים כל מה שהייתי עושה בעצמי זה להביט בהערצה על המתרחש בתל אביב ולעשות השוואות בין מה שיש שם למה שאין פה.
לפעמים נדמה לי שכל הצעירים בישראל שואפים לעבור לתל אביב, כי בתל אביב הכול קורה, יש שם אין ספור אפשרויות, העיר תוססת וחיה וכל כך כיף ומגניב שם, שזה פשוט נורא מוזר שיש כאלה שמרשים לעצמם לחיות בפריפריה.
אני גרה באשדוד. אני עובדת באשדוד, והחברים שלי רובם מאשדוד. יש משוואה לא הגיונית שמראה שהתנהגויות מסוימות הופכות למקובלות בניו יורק, ואז נניח, כעשור לאחר מכן מגיעות לתל אביב, ואז רק עשור נוסף לאחר מכן מגיעות לאשדוד. אני לא מדברת על דברים כמו האייפון החדש של אפל, אלא על תרבות אנושית שעם כל הכבוד לאולד פאשן ולמסורת השמרנית, לפעמים אני פשוט לא מבינה איך דברים לא משתנים או למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להיטמע ולהפוך למקובלים ולגיטימיים.
סתם לצורך העניין, כדי שתבינו למה אני מתכוונת: היום כמעט כל עסק שקיים בעולם יודע שהוא חייב נוכחות רשתית בסושיאל מדיה. באשדוד יש המון עסקים שפשוט לא נמצאים ברשת (או פתחו עמוד מתישהו ובכלל לא מתפעלים אותו). עסקים מבינים את החשיבות והיעילות בדבר, שכן עמודי פייסבוק/ אינסטגרם עסקיים הם עוד חלון ראווה או חנות וירטואלית לעסק הפיזי הקיים.
היום, עם כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, נדמה לפעמים שכמעט כולם נראים אותו הדבר, מתלבשים אותו הדבר, מבלים ונוהרים לאותם המקומות ואפילו חושבים אותו הדבר. אז נכון, אם כולם חיים אותו הדבר ולא ממש מתלוננים, אולי יש בזה סוג של משהו שעובד או שפשוט לא נעים להם להתלונן אחרי שהצליחו להגיע לתל אביב שחלמו עליה, ועכשיו איך אפשר לומר שהיא מאכזבת ושכל מה שבא לנו זה לחזור הביתה.
הייתי, גרתי ועבדתי בתל אביב בשנות ה-20 שלי בעבודה שערבבה אותי עם סלבריטאים והמון תרבות איכותית, וזה היה נחמד לתקופה מסוימת עד שזה מיצה את עצמו והחלטתי לחזור לאשדוד עם תובנה אחת עיקרית וחשובה: אשדוד לא תהפוך יום אחד לתל אביב, אבל היא הופכת לבירת התרבות החדשה של ישראל, ואני רוצה לקחת חלק בתהליך הזה. גם הערים הגדולות באירופה, אגב, על אף שהן נחשבות לתוססות וזוהרות, לא עומדות בקצב של תל אביב, שתמיד, אבל תמיד ערה וקורה בה משהו. 24/7 — אבל באמת.
תל אביב מגניבה, אין ספק, אבל מבחינתי אשדוד היא הבית והאהבה, ולמרות שלוקח לדברים כמעט שני עשורים מאז שהם קורים בעולם להגיע לכאן, התהליך הזה, שקורה כאן הוא קסום, מרתק ואחר.
לפעמים אני שומעת אנשים, ולא רק צעירים, מתלוננים שאין פה מה לעשות ואיפה לבלות, או שאני מספרת על אחד הפסטיבלים בעיר, שרובם מתרחשים כבר כמה שנים, ואנשים מתפלאים לשמוע שזה קורה פה. אולי במקום כל הזמן לבהות בהקיץ ולחלום על מה יכול להיות, לערוך השוואות, להתלונן ולקטר, תבדקו מה יש פה, ממש מתחת לבית שלכם. אם תחפשו, אני בטוחה שתמצאו, ולמזלנו יש פה מלא כלי תקשורת מקומיים שמספקים ללא הרף את המידע. תאמינו לי, תופתעו לטובה, ואפילו תזמינו את החברים שלכם מתל אביב לבוא ליהנות.
לחיים! צילום: חן בוקר
