כולנו נחשפנו למראות מזעזעים שבו משטרת ישראל מבצעת מעצר בשידור חי לעיני כל של נער בן 15 כאילו היה מדובר במחבל. רק לראות את המראות האלה, את הפחד בעיניים של הנער המוכה ומשפחתו האומללה שאיננה יכולה לעשות דבר אל מול זרועות המוסד הזה.
אני חושב שהמפכ"ל שחשב שעשה לנו טובה בכך שציין עובדה מוגמרת בכך שהכריז ואמר בפומבי שיש "שיטור יתר בקהילה" למרות שבעיני זה כמו להכריז שהשמש זורחת כל בוקר. הרי זה ברור שיש שיטור יתר וגזענות ממוסדת, אך מאז זה רק הולך וגובר, התאוצה לחפש כל סיבה אפשרית להתנפל על חלשים ובעיקר על שחורים.
מספיק לראות את התגובות מן הכתבה, את הזילול באנטלגנציה בקהילה שלמה ופשוט מחליקים ומתעלמים בקלילות, הרי אנחנו קהילה מפוצלת – אין בנו הנהגה וכתובת מסודרת למקרים כאלו, וזה למעט דו"ח שנקרא "דוח פלמור " ועוד כמה נציגים יותר נכון לולובים שזזים לצלילי החליל הממסדי.
אני מבקש להזכיר בעת הזו – את הכח שיש בנו הלא מוערך מספיק כנראה להוציא מחר או בעוד חודש אלפים למחות. רבותי, מי שנמצא במוקדי כוח האלה הם בני אדם. די לנו לחשוב שזהו גורלנו המר לעולמי עד.
המקרה הזה , של ילד בן 15 שמושפל באופן הכי מכוער ביותר לעיני כל, המפגש המקומם הזה יהיה אות קיין עבור הנער המתבגר. תנסו לדמיין את חייו יום אחרי המקרה הזה, האם זה לא יכל להיות אח שלנו, דוד שלנו , בן שלנו – עד מתי השקט הזה ישמר? האם לא דיי במקרים שעברו? ישנה משפחה שכבר שילמה מחיר כבד מנשוא ובו איבדו את יקירם בנם האהוב שחייו נקטפו ללא שום סיבה מוצדקת. הפצע הזה לא מספיק בכדי שנחשב מסלול מחדש?
סיפור אישי שלי אבי יצחק, תלמיד וחניך מצטיין בכל המסגרות שבהם לקחתי חלק (מחילה על חוסר הצניעות הרגעית אבל נחוצה לשם המחשת המסר מכיוון שזה כלל לא משנה מי אתה ומה אתה – אלא רק כי אתה שחור ושונה וזהו – לא מסובך להבין): בכיתה ט' חזרתי מביה"ס בדרך הביתה עוצר אותי רכב סקודה בצבע לבן (לימים אני יודע לומר שזו יחידת בילוש) ופשוט באמצע הרחוב, צועקים לי 'עצור'. נעצרתי ונבהלתי נורא למה צריך ליצור כזה רעש מול ילד קטן.
לקחו אותי לצד והתחילו להוריד ממני את התיק, הכובע שהיה לי, כל דבר שהחזקתי בכיס – הכל ביקשו להוציא. אחרי זה הכניסו אותי לניידת סמויה והתחילו לתחקר אותי, מהיכן באתי, ולמה יש לי תיק וכובע של חברת " NIKE" והאם אני בטוח שזה שלי, ולמה פרצתי לביה"ס השכן, ומה רציתי לגנוב! שאלות התשה שעד היום איניני מבין האם כל זה פשוט מתוך עבודה או מחוסר עבודה.
למחורת שיתפתי את מחנך הכיתה שלי על מה שעברתי. מסתבר שאכן היית פריצה לאחד מבתיה"ס הסמוכים, וההנהלה הזמינו משטרה, ומה השוטרים הנועזים עושים במצב כזה? במקום לעבוד ברצינות ולחפש את הפושעים – אז פשוט מפטרלים עד שמוצאים צעיר שחור מתהלך לבדו – ובום התנפלות.
לשמחתי הרבה זה הסתיים אצלי בהשפלה מילולית ורגשית, כי יכלו גם להכות אותי – ועוד לטעון שאני התנגדתי למעצר.
והנה הסיפור הזה מחזיר אותי 20 שנה לאחור. בלתי נסבל להמשיך ככה במצב הזה. אני התגברתי על המקרה הזה – בכך ששיתפתי משפחה, חברים קרובים, לא לקחתי יותר מדי ללב. אבל זה הפך להיות רגע מכונן שבו החלטתי שלעולם לא אפול אלא ההפך זה רק ייתן לי כח ועוצמה לשנים הבאות להיות הכי טוב שאני יכל להיות ופשוט לנצח אותם בעשייה ולעלות תמיד מעלה בסולם. ונדמה לי שזה מה שאני מנסה לעשות גם כיום מול האנשים האלה שמנסים בכל דרך להוריד אותנו.
