לפני חמש שנים בדיוק בתאריך כ”א כסלו (24.11.13) התעוררתי לבוקר מוזר. הלכתי לישון עם אימא משתקמת אחרי ניתוח רגל שעברה במרכז שיקומי באשדוד. קמתי בבעתה בחמש בבוקר מצלצול טלפון שהודיע שהיא כבר לא. “תסחיף ריאתי”, אמר לנו הרופא המטפל. היא נכנסה לסטטיסטיקה — 15% ממקרי המוות הפתאומי מיוחסים לתסחיף ריאתי.
יומיים לאחר מכן בכ”ג כסלו נפטר אריק איינשטיין. באופן סמלי התאבלה איתנו מדינה שלמה. אנחנו בוכים על אימא, וכולם בוכים על המוזיקאי שנחשב לגדול הזמרים הישראלים.
את אריק איינשטיין ז”ל הכרתי בעיקר מתמונת הנגד שלו — אורי זוהר. זוהר נתפס כהצלחה חרדית מסחררת. דיברו על הכוכב החילוני הגדול ביותר שעזב את חיי הנהנתנות ופסגת האושר של העולם הזה לטובת חיי העולם הבא והדת, ויתר על הגשמיות הזוהרת בשביל לזכות ברוחניות טהורה.
כילדה חרדית זה הקסים אותי מאוד. הערצתי אותו. עד היום אין לי אפשרות לדעת מה באמת היה אורי זוהר בתור אדם חילוני. עד כמה החזרה בתשובה שלו הייתה זעזוע ועוררה הדים. כלומר, ברור שהוא היה דמות מפורסמת, אבל אין דרך לתרגם ל”חרדית” את מעמדו של מישהו חיצוני, כמו שמן הצד השני, אין דרך לתאר את מעמדם בעולם החרדי של חרדים העוזבים את הדת. בשני המקרים התקשורת חוטאת באידיאליזציית יתר כדי להפוך את הסיפור לפיקנטי ואטרקטיבי יותר. זה תמיד יהיה הרב הכי גדול ומשפיע ומאידך הכוכב הבלתי מעורער.
אימא שלי נפטרה. וגם אריק איינשטיין. חודשיים קודם לכן נפטר הרב עובדיה יוסף ולווה בדרכו האחרונה בידי יותר מחצי מיליון אנשים בלוויה שנחשבת הגדולה ביותר במדינת ישראל. שבוע לפני כן נפטרה השכנה המבוגרת שאימא הייתה מטפלת בה.
בכלל, באותה התקופה הרגשתי שכולם מתים. שיריו של אריק איינשטיין המושמעים בכל תחנות הרדיו מחד וכנסי הזיכרון ההמוניים לעילוי נשמתו של הרב עובדיה יוסף מאידך תפסו את כל השטח הפנוי שהותיר מותה של אימא.
בסיום שנת האבל הראשונה, כשעלינו לקברה לטקס גילוי מצבה, שוב ליוו אותנו שיריו של אריק איינשטיין ז”ל. וכך עברנו את חמש השנים האחרונות. פס הקול של מותה של אימא הוא רשימת השמעה של השירים הנבחרים של הזמר הישראלי הגדול בכל הזמנים.
אריק שר על זיכרונות הילדות שלו מתל אביב ועל געגועיו לחברו הטוב שחזר בתשובה. ולמרות פערי התרבות העצומים, שני הקצוות המנוגדים שבה הוא ואני תופסים את תל אביב — אני מרגישה שהוא שר אותי ועליי. באופן מוזר חמש השנים הללו הכירו לי אריק איינשטיין אחר שהוא לא רק תמונת הנגד בדמותו של אורי זוהר אותה ראיתי. סוף סוף ויתרתי על תמונת הניצחון של חזרתו בתשובה והצלחתי לראות את החבר שנעזב, את האבל האמיתי על אובדן החברות.
בתחילת השבוע התחילו לצוץ סיכומים ומחוות זיכרון לציון חמש שנים למותו של “גדול הזמר הישראלי”, ואני שוב עורכת סיכומים משלי של חמש שנים בלי אימא. “סע לאט” מתנגן שוב ושוב בתחנות הרדיו השונות, ואף על פי שנכתב ב—1974 כאילו כלום לא השתנה. זו אותה מדינת ישראל עם המורכבות שלה, ואנחנו שצריכים לנסוע לאט ובזהירות במציאות היומיומית הסוערת.
שלום, אימא. תודה, אריק. רק ביחד נשנה את העולם.
