לנעה גלבוע בת ה-32 מהמושב השיתופי משואות יצחק (שעל כביש קריית מלאכי-אשקלון) היה מסלול חיים רגיל ופשוט. שום דבר לא הכין אותה לעתיד לקרות.
נערה יפה, בת זקונים לעוד חמישה אחים ואחיות במשפחה דתית. הוריה הם ילידי הארץ, אביה גדל במושב, ואימה הגיעה מטבעון. אביה מנהל בטיחות, ואימה עוסקת בשידוכים בהתנדבות.
"להכניס כמה שיותר שמחה, כי החיים קשים", גלבוע. צילמה: הודיה דוד זדה
נעה למדה בבית הספר בשפיר, שירתה בשירות לאומי בהר חברון בגן ילדים וכן סייעה לאישה חולת סרטן. בגיל 18 נישאה לאחר שהכירה את בעלה נעם, שגדול ממנה בשלוש שנים ונולד וגדל בקריית ארבע. סבתו גרה בקיבוץ משואות יצחק, ונעה הכירה גם את בת דודתו, כך הגיעה אליהם לשבת ושם נפגשו. היא עבדה בגני ילדים כמדריכה לתנועה לגיל הרך, ונעם מדריך רכיבה על אופניים במועדון “אול רייד” בתלמי יחיאל.
נס לא קרה לנו
כשנתיים לאחר שהתחתנו נולדה בתם הבכורה אמונה. לאחר שנתיים נוספות נולד בנם יוחאי. אבל אז, ללא שום אזהרה מוקדמת, נחת אסון כבד על המשפחה. בגיל שנה וחודש נפטר יוחאי לפתע עקב מה שנהוג לכנות "מוות בעריסה".
“בליל שבת, בארוחה אצל הוריו של נעם בחברון, השכבנו אותו לישון”, מספרת נעה, “ואז כשסיימנו עלינו להשכיב את אמונה. משהו נראה לי לא בסדר מאינסטינקט אימהי. קראתי לנעם, וגם הוא שם לב שמשהו לא בסדר. הוא שלף את יוחאי מהמיטה וקרא לאימו, שהיא אחות ראשית בקריית ארבע. היא התחילה בניסיונות החייאה ראשוניים, ותוך כמה דקות הגיע הפרמדיק הראשון מתוך ארבעה”.
אסון ללא שום הכנה מוקדמת. הבן יוחאי ז"ל. תמונה: מאלבום משפחתי
הארוחה המשפחתית כללה עשרות מחברי המשפחה, ביניהם גם אלירז פרץ ז”ל, גיסה של נעה שסייע יחד עם חמותה בניסיונות ההחייאה, ותמך בהם רבות לאחר האובדן. אלירז נפל לאחר תשעה חודשים.
“במשך כשעה היינו בחוץ, לא נתנו לנו להיות בתוך הבית”, היא מספרת, “הצטרפו אלינו המון שכנים וחברים שחיכו והתפללו, עברו בין בתים בקריית ארבע והעירו אנשים להתפלל. לכולם היה אכפת והרגשנו מאוד עטופים, ואנחנו מחכים שיצאו אלינו ויגידו לנו כבר משהו. לא תיארנו לעצמנו שהוא ימות. חשבנו שיישאר פגוע, שיקפיצו אותנו לבית החולים.
“אתה מאוד רוצה לעזור לילד שלך, וישנו חוסר אונים. ואז הגיע עוד רופא. ראיתי אותו ושמחתי. חשבנו שהוא הגיע לעזור, אך בדיעבד גילינו שהוא בא לקבוע את המוות. אני זוכרת את המבט שלו.
“הודיעו לנו מיד אחרי. הייתי טעונה ואמרתי, ‘לא, תעשו הכול, כל מה שאפשר’, רצתי פנימה, רק רציתי לראות אותו, להיות לידו וללטף אותו. בגלל שהוא היה כבר מת, היו צריכים לקרר את הגופה”, נעה נאנחת, “אז הניחו אותו על הרצפה הקרה אחרי שקבעו את המוות…”
נעה מספרת שכיוון שזה קרה בליל שבת, הם לא יכלו להודיע לאיש מבני משפחתה, “ומצד שני היה גם פחד שהשמועות יעשו את שלהן”, היא מוסיפה. “אז היה מתח מורט עצבים. הידיעה שיש לוויה לארגן ומשפחה לדבר איתם, זה היה מאוד קשה. ביום ראשון, במקום לחגוג בגן את יום ההולדת של אמונה שמלאו לה 3, הלכנו להלוויה. אמונה שאלה איפה יוחאי וחיפשה אותו, ואמרתי לה שהוא לא יחזור. גם היום הילדים יודעים, מדברים עליו, ואנחנו פתוחים, מדברים ומשתפים”.
צילמה: הודיה דוד זדה
נעה מתארת את השבעה המורכבת: “זה רק שניים שיושבים, זה היה גם מעייף, כי לא יכולת לברוח ולנוח, ובעיקר אני זוכרת את הפחד מהיום שאחרי. פחדתי מאוד לחזור לחיים, להיות לבד, במיוחד ביום האחרון של השבעה, שמחר אהיה לבד. המשפחה הייתה איתנו, אבל זה בבת אחת ליפול לחיים, לטפל בילדה, אחרי שאתה עטוף שבוע בצורה מדהימה ומחזקת ודואגים לך”.
התמודדתם גם עם רגשות אשם?
“אומרים שאין מוות של ילד שאין בו רגשות אשם, לא משנה מה קרה ובן כמה הוא היה. היו לנו הרבה מחשבות אם עשינו משהו לא בסדר, אולי הוא אכל יותר מדי. דווקא מתוך הבדיקה של נושא המוות בעריסה, הבנו שלא היה לנו מה לעשות. לכן מאוד קשה לי כשכותבים ידיעות בחדשות. לא כל מוות של תינוק הוא מוות בעריסה, יש חנק או בעיות לא ידועות, ויש כל מיני הפחדות כמו לא להשכיב על הבטן וזה לאו דווקא קשור.
“יוחאי יכל כבר להתהפך בעצמו, אי אפשר להציל ממוות בעריסה. אפשר להציל מחנק, לא טוב לחמם יותר מדי את החדר כי זה יכביד על הנשימה, אבל זה לא מוות בעריסה. ילדתי עוד פעמיים והייתי בפחד הזה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני יכולה לשמור על הילדים שלי מדברים מסוימים, וממוות בעריסה אני לא יכולה.
“כמובן שדאגתי לילדים, עבדתי על עצמי לנשום ולהירגע ולגדל אותם בצורה שפויה, כי ידעתי שזה אוטומטית יעבור אליהם. השתדלתי לגדל אותם בצורה שמחה ורגועה”.
ושמעתם על מקרים נוספים?
“הגיעו אלינו לשבעה זוג שלא הכרנו קודם ומאוד התרגשנו. הם מאוד עזרו לנו, וגם הם היו זמן קצר אחרי מוות בעריסה. היינו מתקשרים אליהם לפעמים באמצע הלילה לדבר על דברים שאף אחד אחר לא יכול להבין. לא מצאתי קבוצת תמיכה בנושא. הייתי בקבוצת תמיכה לאימהות שחוו אובדן, אך הקבוצה לא החזיקה מעמד”.
“הייתי חייבת לצאת מהמיטה”
בעקבות האובדן נעה שקעה בדיכאון קשה. “נכנסתי מיד להיריון, כי אתה פוגש את המוות ורוצה להעצים את החיים”, היא מספרת, “אבל הייתי עם חוסר רצון לקום מהמיטה וחוסר תיאבון. היה לי קשה לטפל באמונה או בעצמי. נעם היה מאוד מעשי ודאג לכולם, אבל היה לו קשה לראות אותי כך”.
כך חלפו כמה חודשים, ונעה קיבלה המלצות על מטפלת לאחר שהתאכזבה ממטפל שאליו לא התחברה. “אחרי שמת לך ילד, יש לך לגיטימציה לבוא לטיפול”, היא אומרת, “לפני זה אנשים אומרים ‘החיים שלנו נורמליים, למה ללכת לטיפול?’ ואני אומרת שלא צריך לחכות לאסון, אלא עדיף ללכת לטיפול לפני. כל אחד יכול ללטש את החיים שלו, אז יהיו לך רק 10 טיפולים ולא שנים של טיפול.
“מאוד חשוב לא להתפשר על המטפל, כי הוא עובר איתך תהליכים חשובים. עם המטפלת הבנתי שאני בדיכאון, ושצריך לטפל בזה גם בטיפול בתרופתי. נרתעתי מהסטיגמה של פסיכיאטרית וכדורים, והיה לי חשש מהעניין. היא נתנה לי להבין שזה מרכיב כימיקלי שאם חסר אותו במוח, יהיה קשה לתפקד ולעשות בלעדיו את העבודה הפסיכולוגית. קשה לראות את ההשפעה של הכדור מיד, אבל הצלחתי למשל לישון בלילה ולצבור כוחות. לקחתי את הכדורים כשנתיים, חששתי לדבר על זה וממה אנשים יחשבו עליי, והיום זה נראה טיפשי. הרוב לוקחים איזשהו כדור במהלך החיים, ויש פה משהו חשוב שעזר לי מאוד. חבל לוותר על זה”.
ודרך הטיפול מצאת עיסוק חדש?
“העניין היה שהייתי חייבת לצאת מהמיטה. התפטרתי מהעבודה בגני ילדים, והרעיון היה משהו שיעסיק אותי. בתי הדר כבר נולדה, ואחרי שהשקעתי בטיפול בה מספר חודשים, הבנתי שאני צריכה לעשות גם משהו עם עצמי. נסעתי לתל אביב לקורס איפור, ונהניתי מהמפגש עם האנשים, מהיצירתיות בידיים, מהעולם החדש. נבחרתי לסטאז’ וככה התחלתי לאפר בטלוויזיה ובהפקות, לתצוגות אופנה ולקטלוגים. אחרי שש שנים שעשיתי סטיילינג לכלות ואיפרתי וסירקתי אותן ביום חתונתן, ולאחר הלידה של בני נטע, שהוא היום בן 3, הבנתי כמה שסטיילינג הוא משנה חיים ובחרתי להתמקד בו.
"גיליתי את עצמי". צילמה: הודיה דוד זדה
“לאחר הלידה של נטע לקחתי פסק זמן כדי להיות איתו, ומתוך התהליכים שעברתי בעצמי והשינויים בגוף, הבנתי שאני רוצה לעבוד עם אימהות, וכיום אני מלווה אימהות שעוברות שינויים בגוף ושינויים בחיים. אני עוזרת לנשים לגלות את עצמן מחדש, ואיך אפשר לשלב בין הנראות החיצונית ליומיום העמוס. היום אני סטייליסטית לאימהות ולנשות עסקים ומאמנת לשינויי הרגלים”.
“רק מי שעבר משהו דומה יוכל להבין”
“פנו אליי אימהות רבות ואמרו שאני יכולה לעזור גם לאימהות שחוו אובדן כמוני”, אומרת נעה. “בהתחלה נרתעתי מזה, ולא רציתי לקחת את זה על עצמי, אבל הבנתי שאין ליווי, כי חיפשתי עמותות שתומכות באימהות שחוו מוות בעריסה ולא מצאתי. יש עמותה אחת שקיבלה אותנו, אבל זה לא היה מיועד למוות בעריסה, ויש הבדל בין מוות פתאומי לבין מוות לאחר מחלה. דיברתי עם אימהות שביקשו, ואני מנסה לתמוך ולעודד, ואז החלטתי לעשות את זה רשמית. פתחתי קבוצת אימון מיוחדת לאימהות שחוו מוות פתאומי.
"פנו אליי אימהות רבות ואמרו שאני יכולה לעזור גם לאימהות שחוו אובדן כמוני". צילמה: הודיה דוד זדה
“הקבוצה בנויה על תכנים אימוניים רגילים, וגיליתי שגם בלי לספר את הסיפור האישי, כשנשים יודעות שיש לידן נשים שחוו אובדן כמוהן, זו סביבה יותר נעימה וטובה לשינוי וצמיחה. אם יש מקרה כזה, זה איכשהו מגיע אליי, ובשמחה אפשר ליצור איתי קשר. כי רק מי שעבר משהו דומה יוכל להבין, ואני מספרת על הניסיון שלי ואיך התמודדתי. יש דברים אוניברסליים לכל מוות של ילד, ויש דברים מיוחדים לאימהות כמונו”.
נעה מתמחה בסטיילינג כפרי עם התאמה לאישה עצמה, לאופייה ולטעמה האישי. היא מעבירה סדנאות והרצאות בנושא סטיילינג ודימוי גוף ובנושאי שינוי הרגלים, אפקטיביות ותדמית לנשות עסקים.
“גיליתי את עצמי דרך הסטיילינג”, היא מספרת. “אף פעם לא הייתי ילדה שמתאפרת, אבל כן היה לי תמיד סגנון מיוחד משלי, ואני מלווה נשים בתהליכים מאוד רגישים. נשים בנות 50-20 שכל הזמן מטפלות בכולם — בעבודה או בבית — ושמות את עצמן פעמים רבות בתחתית הרשימה, נשים מגלות את עצמן מחדש, וזה מדהים כמה שבגד יכול להשפיע, וכשאישה הולכת בביטחון, זה משפיע לה על כל החיים — בעבודה, בזוגיות ובטיפול בילדים. נשים מדווחות לי שמצאו זוגיות או הגיעו להישגים בגלל הביטחון העצמי והנראות”.
כשאנחנו בבית כל הסטיילינג לא נעלם עם הטרנינג ונעלי הבית?
“בסופו של יום וגם בתחילתו אני קיבוצניקית שאוהבת ללבוש ג’ינס ואולסטאר ולפעמים להשקיע בלוק מיוחד. בזכות זה אני חושבת שהרבה נשים מתחברות אליי ולא מרגישות פדיחות ממני. אני הכי אוהבת פיג'מות וחושבת שהיופי זה לבחור איפה להשקיע ואיפה לשחרר ולא לחשוב בדיוק מה מתאים למה”.
וסטיילינג לבעלך ולגברים?
“נעם הוא מדריך רכיבה על אופניים ובחודש הקרוב קבענו הרצאה ל-30 מדריכי ומדריכות רכיבה בנושא תדמית וסטיילינג והקשר שלהם לעסקים. אבל אני פונה לקהל נשי. מתוך הידע הרב שאני יכולה להעניק, נשים הרבה יותר מורכבות ומעניינות אותי. למשל כשאשה מניקה, אני יכולה להבין את הצרכים המיוחדים שלה ולהתאים לה לוק שיתאים לה גם אם היא עובדת במשרד או מול קהל”.
לאחר האסון שעברתם היו לך שאלות וכעס על אלוהים?
“אני כל השנים בשיח עם אלוהים, ולגמרי נתתי מקום לכעס. מאוד כעסתי על אלוהים, וכאימא אגיד בצורה הפשוטה — שזה לא הוגן. לא צריך שיקרה דבר כזה לאף אימא. אני לא מתעסקת בשאלה למה, אלא במה אני יכולה לעשות עם זה. גם כשבחרתי להיות בדיכאון, זה היה חלק מהתהליך וזה היה לגיטימי. מה שבחרתי לעשות זה להעצים את האור בעולם הפרטי, המשפחתי והחברתי, ואם אני כבר פה, אני רוצה לעשות דברים טובים ולהשפיע, וכל אדם מגיע לעולם הזה עם מתנות”.
השיקום הוא בעצם גם מלמעלה?
“אני בהחלט מאמינה שאלוהים הוא טוב ורוצה בטובתנו, ושהבחירה בידנו. בהמון רגעים אחרים הרגשתי השגחה פרטית מאוד חזקה, אך לגבי המוות של יוחאי אני לא יכולה להגיד שהרגשתי את ההשגחה, אין פה נס. זה בדיוק ההפך מנס, אבל הכנסתי הרבה אור לחיי למרות מה שקרה. לפעמים אנשים שגרים בסביבה אחרת או בגלל האופי שלהם, הם מתקשים לצאת מזה, אבל אף פעם לא מאוחר מדי. ומה זה להשתקם? אז חזרתי לעבוד, אבל האם זה אומר שלא כואב לי? הכאב הולך איתי תמיד לכל מקום, ואני לא יכולה לצפות מתי זה יציף אותי ומתי הוא ישתלט, אבל אני כן יכולה להגיד שהיום במרחק השנים אני יודעת לדבר איתו ולהתנהל איתו, וזה כבר לא משתק אותי לכמה ימים או שבועות”.
ואיזה טיפ יש לך בנושא?
“אני נותנת לכאב את המקום, ורק לפעמים אומרת לו, ‘חמוד, עכשיו זה לא מתאים לי, ואם לא אכפת לך נשמור את זה לעוד מעט’. הומור גם מאוד עוזר, ואני משתמשת בנשימות, אבל אני לא מתעלמת מהכאב ולא משנה מה סיבת הכאב, זו יכולה להיות גם מישהי שנפגעה מחברה, וזה משתק אותה לכמה ימים, חשוב להקשיב לעצמנו ולתת מקום לרגשות, ומעבר לזה, לחזק את עצמנו בכל מה שייתן לנו הרגשה טובה. אני חסידה של שמחות, להכניס כמה שיותר כיף ושמחה לחיים שלי, כי החיים קשים ויש הרבה התמודדויות וצריך לאזן את זה. ככל שיש יותר חושך, צריך להכניס יותר אור, זה המוטו שלי”.
היו לך סיפורים יוצאי דופן במיוחד עם נשים שעשית להן סטיילינג?
“העבודה זה האור שלי, וזה מה שאני רוצה לעשות בעולם. אני רוצה שנשים יבינו שזה לגיטימי לעצור ולהסתכל על עצמן, ושאימהות תדענה שככל שנמלא את עצמנו יותר, נוכל להעניק יותר לילדים שלנו למשפחה ולעבודה.
"לפעמים צריך עזרה". צילמה: הודיה דוד זדה
"נשים, ובמיוחד בני הזוג, שלהם אומרים, ‘את יכולה ללכת לקנות בגדים לבד. למה את צריכה לשלם כסף על זה?’ ואני משווה את זה לטיפול הפסיכולוגי שלי, הרי גם לחשוב אנחנו יכולים לבד, ולפעמים צריך עזרה. הייתה מישהי לקויית ראייה, שכשהיא נכנסת לחנות היא לא רואה מה יש בחנות, וקשה לה לבחור, והיא לא רואה למרחקים ולא רואה אנשים ברחוב, ואין לה השראה. עברתי איתה תהליך מיוחד שהשפיע על כל ההתנהלות שלה ביומיום. היא מצאה זוגיות והיא מרגישה יותר טוב עם עצמה. זה היה מספק מאוד עבורי.
“מישהי אחרת, שיש לה עבודה טובה, זוגיות טובה, ילדים חמודים, כביכול הכול היה בסדר אצלה, אך היא לא הייתה שמחה, והיא התביישה על התהליך הזה של הסטיילינג כי יש סטיגמות. היא נתנה את זה לעצמה כמתנה ליום ההולדת שלה, והיא סיפרה שזו המתנה הכי יפה שנתנה לעצמה. היא לא תיארה לעצמה שזה עולם ומלואו. היא הבינה שאישה שמרגישה טוב עם עצמה היא מקרינה אור כלפי חוץ”.
אפשר למצוא את נעה בפייסבוק: נעה גלבוע טוטאלוק
ובאינסטגרם: noagilboa_totalook
