השבוע צוין יום הקדיש הכללי של נספים בשואה שמועד מותם אינו נודע. באופן טרגי ומצמרר התבשרנו השבוע על מותה של רונה רמון ז”ל אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. אנשים שונים, ואף רונה עצמה, דנו בכאב רב בסבלה ובהקבלתו לדמות המקראית איוב.
לפני כשנה מסרה דברים בחוג התנ”ך 929 בבית הנשיא על בשורות איוב, ודבריה התפרסמו לאחר מכן כמאמר בעיתון “מקור ראשון”. אחרי שהשוותה את הטרגדיות שאפפו אותה, החל מהתרסקות החללית ומותו של בעלה אילן ומותו של בנה אסף שנהרג כטייס קרב במהלך אימון, לקורות חייו של איוב, היא סיימה במילים: “איוב ואני. הוא עם הסיפור שלו ואני עם הסיפור שלי. הרי כל כך הרבה איובים יש לנו בחברה הישראלית. אינני רואה את עצמי כאיוב, ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת”.
איוב, בניגוד לרונה, סיים את חייו בשיבה טובה כשהוא זוכה לראות את ארבעת דורות ההמשך, וזו כמובן נקודה קריטית שמבדילה בין שתי הדמויות.
אך מצד שני, ישנה השוואה בולטת ביניהם. שתי הדמויות מצאו את המשמעות של הסבל. איוב בדיבור עם רעיו, תוך מסע פילוסופי חוקר ומכאיב, רונה באמצעות המפעל הענק “קרן רמון” שהקימה ויוזמות נוספות מעוררות השראה. היא מצאה את משמעות הסבל וניתבה את כל כוחותיה לעזור לאחרים המתמודדים עם אובדנים ושכול.
זה מחזיר אותנו ליום השואה הבינלאומי ומחבר אותנו שוב למעגל הסבל ולשאלה שעולה שוב ושוב בהקשר השואה: למה? מה המשמעות של האכזריות הבלתי נתפסת הזו?
יהודים מאמינים רבים הפנו את השאלה הזו לאלוקיהם אחרי שהתבררו סדרי הגודל של זוועת השואה. יהודים מאמינים רבים הפסיקו להאמין באלוקים בעקבות השואה. אין ספק שמדובר במשבר הלאומי והאישי החמור ביותר בעת האחרונה.
התמודדות עם הסבל הופכת לנסבלת יותר כשיש סיבה, כשרואים את התמונה הגדולה. ואחר הסיבה הזו חתרו איוב ורונה שוב ושוב. גם בנושא השואה אנחנו מוצאים במשך הזמן סיבות ונחמות על ההרס הנורא. גם מי שלא קושר באופן נחרץ בין הקמת מדינת ישראל לשואה ותולה אותן זו בזו, עדיין יכול לראות את הסמליות שבשרשרת אירועי הזיכרון הלאומיים. קשה שלא ללכת בשביל הצר שנתווה החל מפסח, עובר את ימי הזיכרון וביגון ומסתיים בקול תרועה בחגיגות יום העצמאות.
אני לא מתיימרת להבין את סיבת הייסורים. אין לי שום מושג מה אפשר לומר לילדיהם היתומים של רונה ואילן רמון ז”ל, וכיצד ניתן לנחמם. אני רק עומדת בצניעות ובהשתאות כמו אז, כשהתבשרנו על הינתקות הקשר עם מעבורת החלל קולומביה והרגשנו את החלל העצום בקרבנו, בזמן שרונה חשבה איך מתרגמים את האובדן האישי והשכול הזה לצמיחה אדירה ומנהיגות למצוינות.
