הילדים שלנו הם כמו זכוכית מגדלת, מה שאנחנו עושים בקטן הם עושים בגדול, שלא לומר בענק. הגלישה שלנו בניידים והעלאק להתעדכן, כשהם רואים אותנו משלימים פערים חברתיים, אנחנו נותנים להם לגיטימציה לעשות את אותו הדבר, רק שהם עושים את זה בחדר, מול המחשב עם אוזניות, צעקות, עצבים וטירוף על המקלדת. בקיצור, פורטנייט זו דרכם הייחודית לשחק יחד עם החברים.
כשתשאלו למה הם לא יוצאים לשחק קצת עם חברים, לדבר, הם יענו שהם כבר דיברו עם כולם בווטסאפ ושיחקו עם כולם במחשב. למה? כי ככה אנחנו מדברים. קבוצות בשם ״המשפחה מס׳ 1 בעולם״, ״המטבחון המשפחתי״, או ״הדור הבא״ ועוד שמות מפוצצים הופכות אולי למעודכנות יותר וקרובות יותר, אך למען האמת, מרוב אמצעי תקשורת איבדנו את התקשורת.
נכון, זה נוח, זה זמין וזה נגיש. תמונה ופוסט טוב מחליפות כוס קפה, וסרטון וידיאו מחליף ארוחה, כל מה שהיה לך לספר אתה כותב או מצלם, ואם אתה ממש רוצה להשקיע, אתה מוסיף אמוג׳י.
עם הגיל זה הופך לסידור נוח, שמים את הלפטופ על הברכיים ושולחים שנה טובה ל-256 איש במכה, שום מסר אישי, טקסט מועתק ככל הנראה שבמקרה קיבלתם, סרטון שווה ונסגרה הפינה. מעבירים הלאה. זה סוגר את הפינה עם הדודה, עם האחיין, עם החבר מהצבא והבוס מהעבודה. תיק תק, הכול מהיר… לתקתק.
העצלנות הדיגיטלית חלחלה גם לפוליטיקאים. זוכרים אותם לפני הבחירות? מסתובבים בשווקים, לוחצים ידיים, מצטלמים, מעלים לסטורי… חורכים את הרשת בשיתופים, לייקים ותגובות, רגע אחרי? חוזרים לפוסט היומי, לעדכוני וואטסאפ, לקולים שבהם יש גם אינסטוש.
אבדה הספונטניות של לפגוש מישהו ברחוב וסתם לשבת לקפה, הזמן מחושב ומה שאפשר לעשות בפייס לא עושים בעולם האמיתי. בפייס אפשר לחשב מילים, לעשות הגהה, לבחור את התמונה הכי שווה, בזווית הכי מחמיאה, ואם אין כזו? מצלמים שוב. הכול בשליטה. לוחצים ״פרסם״ רק כשהכול מושלם, מה שרחוק מהמציאות, ששם אולי יש לך פטרוזילה בשן, כתם על החולצה, האיפור נמרח או רחמנא לצלן השיער לא מסודר.
האמת, מאסנו בנאומים מוקלטים, מטקסט כתוב, מאסנו בפוסטים שנונים עם תמונות מושחזות ויותר מכול: הבנו שהרשתות החברתיות לא מביאות תוצאות, הן משלימות תמונה אמיתית של מי שנמצא בעולם האמיתי.
רגע אחרי הבחירות המקומיות ורגע לפני הבחירות הארציות, אני יכול רק להמליץ לפוליטיקאים שלנו: צאו לשטח, תשתו קפה עם פעילים שלכם או עם מתנגדים שלכם, בלי צילומים ובלי סטורי, תכירו על אמת, סיירו בעיר ותשאלו תושבים אם יש להם בעיה, תנסו לשמר את הפעילים שלכם, פעם בחודש מפגש בירה לעדכונים, לשיתוף בעשייה, טפיחה על השכם, חיבוק. אין לכם מושג מה זה יעשה להם ולכם ביום שתקראו להם שוב לדגל.
ראש העיר כבר הפנים את המסר, הוא הבין שעם עשייה לא הולכים למכולת ובטח לא לקלפי, סביר להניח שבקדנציה הבאה עלינו לטובה יישארו בטבלת האקסל של העשייה כמה עמודות לא צבועות או צבועות חלקית, אך תהיו בטוחים שתראו אותו יותר, הרבה יותר. הוא לא יהיה פחות עסוק, אבל הוא למד על בשרו שככל שייתקל בלבן של עיני התושבים, הצהוב של הפתקים יהיה צהוב יותר.
ואם אתם לא פוליטיקאים? קחו את הטיפ בשתי ידיים, תשאירו את הקבוצה המשפחתית להודעות חשובות, לא לספר איך היה בעבודה או בבית הספר, את זה תעשו על כוס קפה או פטל.
במקום לצלם מקום יפה ולהעביר תמונה, קחו את האהובים שלכם לראות בעיניים את המקום.
תזמו מפגשים עם חברים מהשכונה, חברים מבית ספר, מהצבא או מהאוניברסיטה, תארגנו פיקניק, מפגשים סלוניים. צחוק אמיתי ורגש אמיתי לא עוברים בהודעה, גם עם אחלה אמוג׳י. כתב העת המדעי "Psychological Science" מצא כי החיבוק מפחית באופן משמעותי מצבי דאגה, חרדה, פחד מפני מוות. חיבוק, אתם קולטים?
כמאמין גדול של דוגמה אישית החלטתי לשנות כמה סדרי עולם, הראשון שבהם הוא הטור הזה, להציף את הבעיה. 2019 סוגרת 30 שנים לסיום הלימודים, ובפעם השנייה אני לוקח אחריות על קיום פגישת מחזור (מחזור ראשון של מקיף ה׳… תתכוננו).
ארגון "שולחן עגול ישראל" חוגג השנה 40 שנים, גם שם יתקיים באחריותי ערב ״שולחן עגול לדורותיו". עוד החלטה שלקחתי על עצמי, לערוך רשימה מסודרת של כל האנשים שאני אוהב ולייצר מפגשים משותפים, קפה, בירה או ארוחה, העיקר שיהיה חיבוק.
הוואטסאפ והפייסבוק הם כלים נהדרים, אין לי שום כוונה לוותר עליהם, הם גם חלק חשוב מאוד מתחום העיסוק שלי, אבל חייבים לעשות הפרדה בין שני העולמות: האמיתי והווירטואלי. זו ההחלטה שלי ל-2019, חבל שלא עשיתי זאת קודם, אבל טוב שאני לא מחכה. אז מי שחיפש מה לחדש ומתחבר לרעיון מוזמן לקחת ולקיים — מוותר על כל זכויות היוצרים תמורת דבר קטן שלא עולה שקל — חיבוק!
