שנה. שנה עברה מאז תחילתו של אותו ״אירוע אזרחי״ שהתחולל כאן אצלנו באשדוד ושהכה גלים בעיר ומחוצה לה. מחאה נמדדת בשני פרמטרים, הצלחת המחאה עצמה (כמו כמות האנשים שהיא מצליחה להביא וחשיפה תקשורתית) וקידום המטרות שלשמה התכנסה.
אין ספק שאת המטרה הראשונה ניתן להכתיר בהצלחה. אלפים לקחו חלק באופן עקבי ומדי מוצאי שבת פקדו את כיכר העירייה, לפעמים בתנאי מזג אוויר לא פשוטים. עובדה שהצליחה להלחיץ את המערכת ולגרום לה להבין שמדובר באירוע רציני ולא עוד אפיזודה חולפת.
מבחינה תקשורתית זכתה המחאה לסיקור שיא ולא רק של המדיות המקומיות, גם התקשורת הארצית לקחה חלק פעיל, שלא לדבר על פוליטיקאים מהדרג הבכיר שבאו להתחמם מהאדים שפלט תפוח האדמה הכי לוהט בימי החורף הקרים. לסיכום, על המטרה הראשונה אפשר לסמן וי ירוק גדול.
המטרה השנייה מחולקת לשניים, וכאן מאוד תלוי את מי שואלים: את מי שרץ 100 מטר ואת מי שרץ מרתון. המחאה הצליחה בראש ובראשונה לעצור את הקנסות לבעלי העסקים. בואו ונודה על האמת, זו הייתה מכת פטיש חמישה קילו. לקח אמנם חמישה—שישה שבועות כדי להבין שמדובר באירוע רציני, אבל זה קרה.
חמישה—שישה שבועות זה אולי זמן ארוך כדי לקחת החלטה לעצור קנסות, אך מצד שני, זו מהירות שיא כדי להרים מתווה ומיפוי עירוני ולהוציא את המושג הכי חם של אותה תקופה, ״סטטוס קוו״, מהערפל שבו שכן צמד המילים הללו שישה עשורים.
עוד הצלחות משניות לרצי ה-100 מטר שאפשר למנות: שינוי הרכב מועצת העיר עד כדי רוב חילוני אפילו בקואליציה, העלאת שיעור ההצבעה בצורה דרמטית ליותר מ-65 אחוזים, כניסתם של 18 חברי מועצה חדשים, הכפלת כמות המתמודדים לראשות העיר, פגיעה משמעותית באחוזי התמיכה בראש העיר המכהן (למרות הכול) ומערכת בחירות תוססת (מדי), שהחלה עם פרוץ המחאה הא-פוליטית, כביכול, ונמשכה עד סגירת הקלפיות.
לרצי המרתון מדובר בפספוס אחד גדול. רצי המרתון הגיעו למחות ושמעו על מטרות אחרות לגמרי, רצי המרתון שמעו שם על פתיחת שלל מוסדות הציבור בשבת, על תחבורה ציבורית בשבת, על פעילות בפארקים להורים שעובדים קשה במהלך השבוע, על קאנטרי פתוח בשבת ועוד הבטחות שעליהן אמרה הלן גלבר באחת ההתבטאויות הבודדות באותה תקופה: ״אשדוד לא תהיה תל אביב״. בזה היא צדקה, אשדוד חזרה בדיוק לאותה נקודת מוצא שבה הייתה דקה לפני פרוץ המחאה, רק שעכשיו זה נראה יותר טוב, הרבה יותר טוב.
מטרה נוספת שהציבה לעצמה המחאה — עם ג׳ינגל מושקע שפתח כל הפגנה, שלטים שהורמו הכי גבוה, פעילים שגויסו מכל רובע בעיר — הסיסמה של המחאה, ההאשטאג הנצחי “#לסרי_הביתה!” לא קרתה! ברגע שזה לא קרה, ה״סטטוס קוו״ נוח לכולם, ואפשר אפילו לשבת יחד בקואליציה, להתחשב רחמנא לצלן אחד בשני ולחיות יחד. כדי לרדת מהעץ עם מדרגות נעות חתמו כל המוחים על סעיף ״הצבעה חופשית בענייני דת״ כשכולם יודעים שענייני דת לא יצוצו בקדנציה הקרובה.
ראש העיר, שהפנים את המחאה ואת השסע שגרמה לעיר, יהיה עסוק בעיקר באיחוי הקרע, הקואליציה שעליה חתם אומרת יותר מכל דבר שלא נאמר במילים על הכוונות שלו.
האיזון הקואליציוני עם רוב חילוני מוצנע לא נעשה במקרה. הכול מחושב עד לרמת חלוקת התיקים. היתרון הקל לגוש החילוני הוא בעצם האקדח של לסרי, זה שחבוי מתחת לשולחן וניתן לשלוף אותו במפתיע ברגע של איום לא צפוי.
לסרי כבר שלח יד לכיוון האקדח כדי לוודא שהוא שם. זה קרה במשא ומתן מול ש״ס, כאשר אבי אמסלם הבין (לקח לו אמנם זמן, אבל בסוף הוא הבין) שלא רק שיש אקדח מתחת לשולחן, יש בו גם כדורים. כמה שעות לפני כינון מועצת העיר הפנימו אמסלם והשר אריה דרעי שגם הנצרה של האקדח פתוחה ולא לקחו סיכון מיותר. איך אומרים בפראפרזה על צ’כוב, אקדח שהופיע במערכה הראשונה עשוי לירות במערכה האחרונה ואולי אפילו הרבה קודם.
בסופו של יום, אם מנקים את כל כתמי האגו של מערכת הבחירות האחרונה, ד״ר יחיאל לסרי הוא המנצח האמיתי. נכון, הניצחון היה גבולי, שלא לומר על הקשקש, ונכון שהרשימה שלו לא עמדה ביעד שהציבה לעצמה, אבל הקואליציה הנוכחית טובה ללסרי עשרות מונים מהקואליציה הקודמת.
הרוב החרדי שנכפה עליו בקואליציה הקודמת הוא זה שכבל אותו במשבר השבת, קואליציה דומה בקדנציה הנוכחית הייתה מכניסה אותו ככל הנראה לאותו מלכוד איפשהו על ציר הזמן של הקדנציה הנוכחית.
לסרי, שבנה בחוכמה קואליציה רחבה במיוחד (25 מתוך 29), הצליח פעמיים. ראשית, יש לו יכולת לסנדל יוזמות התחרדות ולהפיל את ה״תיק״ על הצד החילוני של הקואליציה, ואת זה ראינו כבר בנושא בית הקפה בפארק אשדוד—ים, סוג של משברון שמסתובב סביב שאלת השבת שכלל לא נוגע בלסרי ועובר ללא נפגעים, בטח לא מגזרתו של לסרי.
מצד שני, הוא גימד את האופוזיציה, שאמנם תהיה נוכחת בישיבות המועצה ותיראה משפיעה ובועטת, אך בסדר היום של העשייה היא תהיה שולית. רק תדמיינו מצב שכצנלסון יושב שם גם הוא עם ששת המושבים שלו, מאגר הפעילים שלו ואג׳נדת השבת שלו… איך אומר שלמה ארצי? ״תתארו לכם״.
אז עברה שנה, ושום דבר לא באמת השתנה, בטח לא עבור התושבים, שאדישים פוליטית ולא ממש מתעניינים מי יושב איפה ועל איזה תיק הוא ממונה. ה״סטטוס קוו״ חי וקיים, וכנראה שזה באמת המצב שהכי נוח לכולם. הרבה נקודות היא תקבל על מניעה, עשייה שבדרך כלל לא זוכה לתהילה.
את נקודת הבונוס תקבל מחאת השבת על העובדה שיידע כל ראש עיר בעשורים הקרובים שהציבור באשדוד כבר לא אדיש, והמחיר להתגרות בו הוא רחוק מלהיות זול. וזאת חתיכת הישג שאין להמעיט בו.
