טרנדים ברשתות חברתיות אף פעם לא היו כוס התה שלי. בדרך כלל אני נגררת אליהם אחרי שהפיד כבר מוצף, וגם זה כי ראיתי מישהו שעשה את זה ממש טוב והתחכם עם הכללים.
“שבוע הכפילים” הוא המשך כמעט טבעי ל”אתגר 10 השנים”. אם באתגר הקודם נדרשנו להביט 10 שנים אחורה ולהשוות לתמונת המצב העכשווית, הרי שבשבוע הכפילים מתגלמת איזושהי פנטזיה — מה הייתי רוצה להיות או מה אהיה כשאגדל.
אחרי שנים שמיציתי עד תום את דמותה של אסתי, אחייניתו של ראובן מ”ארץ נהדרת”, הגיע אליי שבוע הכפילים בפנים רציניות משהו, כאילו בגיל 33 אין לך כבר פריבילגיה להתרפק על דמות סאטירית מוקצנת, גם אם לא בפלטפורמה הזו. נדרש בירור רציני ודרך ברורה לעתיד.
בהחלטה משועשעת רגעית העליתי תמונה של אבא שלי וכתבתי שהדמיון בינינו מתחזק עם כל יום שעובר. באופן מפתיע זה היה די מפחיד. פתאום הסתכלתי עליו מהצד, והעיניים הכחולות שלו שאותן ירשתי, דמו פתאום כל כך לעיניים הכחולות של השחקן הפוליטי החדש. אם אצל בני גנץ העיניים הכחולות מסמלות בעיני הציבור הישראלי מנהיגות וקור רוח (ואולי גם השתייכות אתנית “נכונה”), העיניים הכחולות שאבא העביר אליי הן לפני הכול שקט וביישנות והליכה זהירה מתחת לרדאר. הן מבט משתהה, מגיב מאוחר. מקשיב לפני שהוא מדבר. ועם הגיל שלו התהוותה מסגרת אפורה סביבן וחוטי כסף דקים החליפו את הגבות הכהות שלו. התכלת נהיה מרוכך ומהול עוד יותר.
בחלק הנוסף של השבוע ציינו את ראש חודש אדר א’. זה הנושא בחובו פורים קטן. התחפשות — אבל מינורית. שמחה — אבל בווליום נמוך. כמעט תאום בעולם האמיתי לאתגר הכפילים בעולם המדומיין. זה נותן לנו את ההזדמנות להיות אחרים לזמן מסוים. לצחוק על עצמנו, להתלבש ולהתפשט בבגדים ובדמויות רחוקות מאיתנו. לפעמים הבלבול הזה מייצר מצבים ותובנות עמוקים יותר למרות היותו גימיק. לפעמים החלפת תמונת הפרופיל היא אמירה מודעת על איך אני נתפסת מבחוץ וגם ניסיון לחדד עמדות.
לפעמים פרט חיצוני מובהק, כמו עיניים כחולות למשל, יכול להיות נקודת פתיחה מעולה לדיון עצמי פנימי על איך אני נתפסת בחוץ ומה העמדה שלי לגבי זה. לעת עתה הסרתי בטרם עת את התמונה של אבא והתמסרתי כל כולי לעולם האמיתי שבו עיניים כחולות הן תוצאה לנוסחה הפשוטה של סוג וכמות הפיגמנט בקשתית, כי כמו שאומרים אצלנו: עם דמיון חיצוני משעשע או מדהים ככל שיהיה לא הולכים למכולת.
