ולדימיר גרשוב, סגן ראש העיר בעברו ופוליטיקאי ותיק בזירה המקומית, נקלע למצב בעייתי, בין הפטיש לסדן — זו ההגדרה המושלמת. בין הרצון של פטרונו שמעון כצנלסון לעשות שינויים מרחיקי לכת בחברה לפיתוח אשדוד (חפ״א) לבין הגנה שלו בתור יו”ר הדירקטוריון על המנכ״ל המכהן יהודה אבידן — שלהם כמעט עשור של עשייה משותפת.
גרשוב בחר ללכת נגד הפטרון הפוליטי ובנאום, מרגש יש לומר, פרש את משנתו הנשענת רובה ככולה על חוות דעת משפטית שאותה הציגה חפ״א.
כצנלסון התעקש ולא השתכנע, ורגע לפני ההצבעה פתח מנכ״ל העירייה את המחברת והחל להטיח את הצד שלו על ההתנהלות של חפ״א בשנים האחרונות, תוך התייחסות למחדלים, לאיחורים בזמני מסירה של פרויקטים, בחשד ורמיזה לשחיתות בתחנת המעבר ובעיקר בעסקנות פוליטית של המנכ״ל וניסיון טרפוד התמיכה של סיעת ש״ס בראש העיר ד״ר יחיאל לסרי.
אילן בן עדי לא ויתר על ההזדמנות הנדירה שכולם קשובים עד כדי הלם כדי לסגור את החשבון עם יהודה אבידן, שדרש את ראשו ואת פיטוריו כתנאי לתמיכה של ש”ס בלסרי (אבידן אגב מכחיש שהיה דבר כזה). בן עדי חשף בנאומו התנהלות מדאיגה לכאורה של החברה.
עם סיום הנאום ניסה יהודה אבידן להתגונן, אך לא קיבל זכות דיבור ממנהל הישיבה עו״ד גבי כנפו. בהצבעה, בסופו של עניין, החליטה המועצה למנות את עו”ד חנוך דרך ארליך לממונה החדש, וכצנלסון יצא בסופו של ערב כמנצח הגדול, ככל הנראה עם אילן בן עדי ששחרר את אשר על לבו כנראה לא מעט זמן.
הנאום של בן עדי ובעיקר תוכנו לא פה כדי להיעלם, אחרי האירוע במועצה ותיבת הפנדורה שנפתחה, יש מי שיצטרך להוכיח או לנסות להפריך את ההאשמות הכבדות שהופרחו בחדר הישיבות של מועצת העיר.
יש פה כמה קרבות נסתרים לצד אלה הגלויים. ש״ס לדוגמה, שלא נכחה בישיבה בזמן הנאום, והאשמות הכבדות על התנהלות פוליטית קלוקלת, אבי אמסלם, שכבר לבו כבד על המשא ומתן הקואליציוני יצטרך להגיב בדרכו לשקט של גבי כנפו ויחיאל לסרי בזמן הנאום של אילן בן עדי, האם מבחינתו שתיקה כהודאה? או שהוא מכין מהלך פוליטי שיחזיר את כבודה של ש״ס וניקוי השם מהאשמות שהוטחו? ימים יגידו.
אין ספק שהסיפור הזה רק נפתח וצפויות התפתחויות של הרבה מעבר לתפקודו של יהודה אבידן כמנכ״ל. דרך ארליך יפעיל את חושיו החדים כעורך דין קפדן כדי לנסות, הפעם כממונה על חפ״א, להריח ולהיות הרבה יותר מעורב בעשייה של החברה העירונית הזו שיוצרת ומייצרת כל כך הרבה עניין פוליטי.
לביאות או לא להיות?
באופן אישי הצטערתי לשמוע על פיצול הלביאות. הפרישה של אפרת אוחיון מהסיעה היא מבחינתי הרבה יותר מעניין של חלוקת המנדטים. אין ספק לגבי יכולות העשייה של נשים במועצת העיר, וכניסתן הייתה למשב רוח מרענן. זכינו כעיר, לראשונה לסגנית ראש עיר ולתיקים משמעותיים, ונראה היה כי הדמוקרטיה לבשה ורוד.
מתחת לפני השטח, ככל הנראה, פעלו הדברים אחרת וחבל. ההצלחה הנשית חייבת הייתה לעמוד מעל כל מכשול. סיעת הלביאות האשדודית הייתה היחידה בישראל שצלחה את המכשול המגדרי ועשתה את הבלתי ייאמן, ובעיקר הבלתי צפוי. להקת הלביאות ספגה מאות הקנטות לאורך הקמפיין הקצר והיעיל שלהן והן התמודדו בגבורה עם כל ביקורת. יחד!
ברגע האמת התהילה, ככל הנראה, לא עשתה טוב לחלק מהלביאות, והן שכחו מה העיקר ומה התפל. סיעת הלביאות, יש לומר, טרם התפצלה באופן רשמי, ומכאן קריאתי להן לנשום עמוק, ובמקום לנבור בריבי עבר לנסות ולהבין מה התועלות העתידיות של כוח נשי. האם המשקעים ביניהן עדיין ניתנים לגישור? האם יש סיכוי לחיבוק וחידוש הרוח? ימים ספורים יגידו. רק כגילוי נאות אציין שליוויתי מקצועית מקרוב את כל הקמפיין והייתי עד ראשון לאהבת החינם והאנרגיות המטורפות שהיו שם. חבל.
לעולם לא נהיה מרוצים
מסתבר שיותר ממה שאנחנו מחפשים חופש דת, אנחנו בעיקר רוצים מלחמת דת. בקושי ארבעה חודשים עברו מאז הסתיימו הבחירות. אחרי ערעורים ואחרי חוסר שביעות רצון של חלק נכבד מהתושבים וחלק מאמצעי התקשורת, נראה שהנקמה היחידה שנותרה היא מלחמת הדת.
כשיש התנגדות דתית, זו סיבה למסיבה. וכשאין, זו סיבה להתססה. כמה מקרים קרו מאז אמר הבוחר את דברו, קואליציה עם רוב חילוני נבחרה, וחלק נכבד שלא היה מרוצה התרצה או מתחיל להתרצות מהסידור החדש.
סיבה לאופטימיות? ממש לא. מסתבר שהמלחמה פה כדי להישאר, והרצון להעיר את החרדים גובר על כל רצון לחופש. זה התחיל בקטנה עם עץ אשוח בביג פאשן, שהפך עבור חלק מחברי המועצה לאירוע שיא, תמונות ושידורי לייב, כשברקע עץ מנצנץ הפכו לאייטם חדשותי. גינויים קלים מהאגף הדתי והמשכנו הלאה.
סערת גן סיפור, בית הקפה בפארק אשדוד—ים שבחר לסגור בשבת, הייתה הניסיון השני להצתה. הצצה בחוזה וטיפול מהיר כיבו מהר את המדורה, אך שכחו גחל אחד בוער (המזנון שבא לתת מענה לכוס ברד וארטיק לימון). הגחל הפך למדורה נוספת שכבתה גם היא… איכשהו.
ואז הגיע קודש הקודשים, שבוס — תחבורה ציבורית בשבת רחמנא לצלן, יוזמה חברתית, ואפילו מסתבר שמבחינה חוקית יכולה להתקיים גם באשדוד. היא יוצרת התנגדות אבל לא כזו שיכלה ליצור. כאן מנסים כל המתסיסים לעשות כל שביכולתם להבעיר את השטח, במקום להוריד פרופיל ולתת לדברים לקרות בשקט, בצניעות. ההישג כנראה הרבה יותר משמעותי מהתועלת שהוא מביא וככל הנראה מישהו שם כועס שזה עובר בלי מחאה, הפגנה או פולסא דנורא.
רציתם שקט, קיבלתם, אל תרעישו. שבת שלום.