תכניות המציאות (ריאליטי בלעז) מתיימרות להציג בפנינו תמונת מראה על איך אנחנו נראים ונשמעים, כביכול.
כדי שרבים ככל הניתן יוכלו להזדהות איתן התכניות הללו מכילות גיוון נרחב מאוד ונותנות ייצוג לכל תת מגזר ותת קבוצה חברתית. לעיתים הדמויות הנבחרות לייצג קבוצה מסוימת הן דמויות מוקצנות של אותה קבוצה. הקצנה זו יכולה מצד אחד לחדד את העמדה על ידי לקיחתה לקצה, מצד שני ליצור תמונה מעוותת ורחוקה מאוד מן המציאות.
אחרי שלב הליהוק שמים אותנו הצופים במקומות המיועדים לקהל, וכמו בימי הגלדיאטורים העליזים ברומא, מעמתים את המשתתפים זה בזה, יוצרים מצבים מבוימים ומעצימים את הקונפליקט. נוגעים בנקודות הרגישות בכוונה תחילה ומנסים לחטט בפצע עד כמה שניתן כדי שהחיכוך האנושי יתחמם ותפרוץ להבה אמוציונלית בלתי נשלטת. ואנחנו מריעים. מנשנשים פופקורן בהתלהבות. בוחרים צד, מהמרים עליו, תומכים בו.
הגלדיאטורים ברומא היו לרוב עבדים שנשפטו על פשעים חמורים או שנלקחו בשבי, חלקם אולצו להגיע לזירה על מנת לשעשע את הקהל, אך היו שהסכימו ואף רצו להשתתף בקרבות המסוכנים האלה, כי בסופם, אם ניצחו, הם קנו את חירותם.
מה התמורה שאותה מקבלים משתתפי תכניות הריאליטי? ישנן שתי מטרות מוצהרות, הראשונה היא “תהילת עולם” — פרסום מהיר המגיע למשתתפים בולטים שדרכו הם יכולים להיכנס במהירות לעולם הבידור; המטרה השנייה היא השפעה והצגת תפיסת העולם שלך בפני צופים רבים.
שתי המטרות האלה מגבירות את המוטיבציה להתנגשות שגם ככה התכנית מנסה ליצור. המשתתפים מנסים לקנות את תשומת הלב של קהל הצופים באמצעות השמעת קול פרובוקטיבי ורדיקלי, ומה שאנחנו מקבלים זה אוסף תככים, מזימות ובריתות קרות ומנוכרות.
הגיוון המוגזם הזה לא נשאר רק בתכניות הריאליטי. ארגונים רבים מקימים קבוצות מנהיגות וקבוצות שיח שונות על הבסיס הזה. הבסיס הזה אמור לסמל רב תרבותיות מתוך נקודת מוצא שלכל מגזר וקבוצה ישנן איכויות ותרבות עשירה, וכדי ליהנות מהן חשוב שקבוצות יביאו את הגיוון האתני והתרבותי שלהן לכיכר העיר. ובכלל, תכניות חינוכיות רבות פועלות היום להכרת הגוונים השונים המרכיבים את החברה הישראלית מתוך רצון אמיתי להכיר ולבחון את הסטריאוטיפים במטרה לאמת אותם עם המציאות. מטרה שכשהיא לעצמה היא מבורכת.
בדומה לתכניות הריאליטי, גם קבוצות שיח מסוימות נדרשות לספק קליימקס מסוים ותמצית עמדה מזוקקת בזמן קצר יחסית.
בהשתתפותי בפאנלים העוסקים בחברה הישראלית אני נדחקת לעמדה החרדית שלי ונדרשת לענות תשובות חותכות וקצרות לשאלות קרות ושטוחות. אני מאוד מאוד חרדית, זה הדבר הראשון שניתן ללמוד מהמראה החיצוני שלי (חוץ ממגדר), אבל לצמצם את המהות שלי לזהות חרדית קשוחה זה לוותר על הסיפור שלי ועל הזהויות הרבות כל כך שמרכיבות אותי.
אבל גם קהל הצופים בתכניות המציאות האמיתיות שבהן אני מופיעה כמייצגת המגזר דורשות רמת עניין גבוהה, גם בהן כמו בטבע האנושי בכלל, הקהל רוצה להבין בבירור ובלי מורכבות: את תומכת בתחבורה ציבורית בשבת או לא. את פמיניסטית או חרדית. שמאל או ימין. ציונית או לא.
רק בפעמים מועטות אני מצליחה לצאת מהמשבצת החרדית שלי. התשובה שלי תהיה ארוכה ומורכבת ואולי קצת מעייפת, התשובה שלי תהיה מבלבלת ומעוררת מחשבה, אבל כדי לצלוח את תכנית המציאות האמיתית שלנו כאן אין קיצורי דרך ואין שורה אחרונה מוחצת.
