פאריד אל אטרש , מתוך אחד הסרטים המצריים ששודרו בטלוויזיה בימי שישי. צילום AFP

הסרט הערבי כמשל

פעם היינו מחכים ליום שישי אחר הצהריים. כשהסרט הערבי בטלוויזיה היה מתחיל, והדלתות של הדירות בבניין היו פתוחות לרווחה. היום יש אמנם מגוון ערוצים, אבל חיינו מוצפים בפחד ובשנאה

פורסם בתאריך: 8.3.19 18:02

     

אי שם במעבר בין שנות ה—60 ל—70. יום שישי, שעות אחר הצהריים. ריחות התבשילים פורצים לתוך חדר המדרגות בכניסה שלנו. הדירות הקטנות נקיות, והטקס השבועי מתחיל, ניקיון המדרגות.

מי שגר כמונו בקומה הרביעית היה פותח את הטקס. דליי מים נשפכו ומגבים גורפים. המים ניגרים על המדרגות ונהיים עכורים. בכל קומה הצטרפו עוד שכנים, נשפכים עוד דליי מים. קולות צחוק ושירה ליוו אותנו. מדי פעם הגבירה אחת השכנות את המוזיקה ברדיו טייפ, מה שבא ליד. צליל המים הניגרים בשצף קצף עד קומת הקרקע ומשם ישר לחצר. ריח של אקונומיקה בישר את סיום הניקיונות לקראת שבת. זו הייתה קבלת השבת השכונתית. לא היו חברות אחזקה או מנקים בשכר. ובחום אחר הצהריים, כשהכול החל להתייבש, נכנסנו הביתה.

עכשיו צריך להיות מוכנות בגופנו וברוחנו למה שחיכינו לו כל השבוע. הגברים הלכו לבית הכנסת או היו כאלה שהעדיפו את העיתון. התינוקות והילדים נשתתקו. לבושות עם הפיצוחים בסלון, מדליקות את הטלוויזיה בערוץ הישראלי היחיד לצפות בסרט הערבי.

הדלתות היו פתוחות, ואותם קולות בשפה הערבית נשמעו מכל הבתים. רובנו לא הבנו את השפה. וכיתוביות התרגום הגיעו מאוחר יותר. אבל הבנו הכול. ומה שלא, כבר יתווסף בשבת בבוקר בחצר כשנפרש וננתח את הסרט מאמש. צחקנו ובכינו עם דמויות וגיבורות, אהבות ואכזבות של שכנינו המצרים או הלבנונים. שמענו את אום כולתום או פאריד אל אטרש. בשבילי זה היה אחד הבילויים הזכורים לי שחלקתי עם אימא שלי.

זו התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. חטיפות מטוסים, טרור נגד ישראל ופעולות תגמול היו דבר שבשגרה, כמעט כל יום. אבל בשבילנו הסרטים לא היו קשורים למלחמות והישרדות. השפה נשמעה טבעית ולא הודרה בגלל השיוך שלה. לא קיבלה תווית של שפת אויב. גם להגיד "שיהיה כבר שלום" לא נחשב לבגידה במדינה.

אם נחשוב אז על המפה הפוליטית ועל התודעה שלנו, הרוב הצביע למפלגת העבודה, שאז עדיין כונתה מפא”י. אני עצמי כמה שנים אחר כך התעניינתי באורי אבנרי וה”עולם הזה”. אבא שלי קרא לי שמאל. מצד אחד הוא היה גאה שיש לי תפיסת עולם המזוהה עם מעמד העובדים, אבל הוא הסתפק בבן גוריון וגולדה. המגוחך הוא שגם אז מי שהגדיר עצמו סוציאליסט, אמרו לנו "תחזרו לרוסיה". עכשיו אומרים לנו "לכו לעזה".

אז מה בכל זאת השתנה? מה קרה לנו ב—50 שנים? גדלנו והתפתחנו, אבל פיתחנו שנאה שהולכת ומתעצמת. שמירת מסורת ששילבה קבלת שבת, בית כנסת וסרט ערבי כבר לא יכולים לגור בכפיפה אחת. את השכנים מכירים רק דרך הוואטסאפ. אז אין בעיה לאחל לה למות אם לא מכירים אותה אישית והיא שמאלנית. קשה יותר להסתכל לשכנה בעיניים, לשיר איתה, לגרוף מים ואחר כך להגיד לה "תמותי, כי את שמאלנית".

היכולת לשנוא בעוצמות כאלה יכולה לקרות רק בחברה ששיסעו אותה ופילגו אותה. דלתותינו סגורות ובטלויזיה מגוון של ערוצים המתחרים על הקהל בתכניות של מלחמות בין אנשים, שכל ההנאה מסתכמת באיך האחד מדיח את האחר.

אני מעדיפה את הסרטים התמימים של פעם. כשהוא אומר לה: “אנה בחבק”, והיא עונה לו: “עינתה עמרי”.

תגובות

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כאן דרום אשדוד"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר