ביום שישי שעבר כל הגברים קיבלו צו קריאה להתייצב בחנויות ולקנות פרחים ושוקולד לנשים שבחייהם. בבית שלי, המאוד אידיאולוגי, גם בחיי הזוגיות לא מתעסקים בפרחים.
השותף שלי לחיים מכיר אותי כמו את עצמו. הוא יודע שפרחים ושוקולד בכמה ימים לאורך השנה לא באמת יוצרים שותפות, הערכה ושוויון. יום האישה הוא יום שבא לציין מאבק של נשים בעבר ובהווה לשוויון זכויות. ואנחנו לא זקוקות לליטוף הגברי בפרחים ובשוקולד או לאיזושהי הבעת הערכה.
אנחנו צריכות שותפים למאבק. ובעיניי, זהו מאבק מעמדי ולא מגדרי. מעמדי כי קל יותר לנשים חזקות בעלות מעמד בחברה, משכילות ודעתניות, לצעוק. אבל חשוב שלידינו נמצאות אלה שקולן לא נשמע, נשים שכפופות לפטריארכיה, נשים שבני הזוג שולטים בחייהן, נשים שחיות בפחד תמידי. זו תקרת הזכוכית שהכי קשה לי לשבור, כי תמיד עולה השאלה אם התערבות בתוך חיים וערכים של אחרים אינה מתנשאת או פוסלת מסורות של דורות. האם יש לי את הזכות לבוא ולומר לגברים ולנשים: "תשתנו"? כי אני באה ממקום שהזוגיות שלי היא שותפות מלאה.
אחזור לשכונת ילדותי. הייתי בגיל העשרה, בתקופת החופש הגדול, כשהסתובבנו בחוסר מעשה בין משחקי החצר וזלילות במטבח. יום שישי בצהריים, קפץ הפקק אצל השכן ממול, מין מרובע שעבד בחברת חשמל, ואולי יוכל להושיע. טלפונים אין, חשמלאי קרוב אין, ואבא שלי עוד לא חזר הביתה.
אמרתי לשכן שאין בעיה, אני יודעת להחליף נתיך בפקק. הוא כמובן חשש, אבל נכנע בלית ברירה. אבא שלי לימד אותי לעשות את זה כי אימא שלי פחדה מכל מה שחשמלי ומחושך. תיקנתי את התקלה, והאור חזר לביתו. תוך חצי שעה דפיקה, ומולי זר פרחים ענק לאות תודה.
שתי בנות היו לשכן שלנו, והן היו חברות טובות שלי, יתומות מאם שטיפלו באבא ובבית כמו נשים קטנות. כשהיה בבית היה שקט והכול חיכה לו למסדר. כשהיה בעבודה, בבית הכנסת או בבילוי עם חברים, אנחנו חגגנו בבית שלהן. להן היה פטיפון, והיינו שרות ורוקדות בקולי קולות.
ימים מספר לאחר תקלת החשמל חזר האב מוקדם מהצפוי, כשכולנו משחקים בחצר, ובחור צעיר, מתקין תריסים בהפסקת סיגריה, קשקש והצחיק את הבת הבכורה. כשהיא קלטה אותו ברקע, ברחה הביתה. את צליפות החגורה על בשרה וזעקותיה לא אשכח כל חיי. לקחתי כוס ריקה ודפקתי בדלת, הדלת נפתחה. הוא עמד שם כאילו כלום לא קורה. בקשתי סוכר כי נגמר לנו, הוא מלא את הכוס. ואחרי זה דממה.
נחזור לפרחים ולשוקלד. ימי הולדת, נישואין, יום האהבה, ולנטיין, יום האם ויום האישה בעיניי הם רק טריגר לצרכנות יתר, שעל זה עוד יהיו לי הדגשים בנושאים אחרים גם בעתיד. אפשר להביא זר פרחים הביתה כי פתאום התחשק לי להגיד "אני אוהב אותך", לא צריך יום מיוחד. עדיף משהו אינטימי ששייך רק ליחסים בינינו, ולא אותו זר לצאת ידי חובה. וציון יום מאבק לזכויות נשים הוא לא חגיגת פרחים ושוקולד.
יום האישה חל סמוך ליום הנישואין שלי. השנה חגגנו יחד 41 שנים לאירוע שבו הרבנות הכירה בזוגיות שלנו. אנחנו צמחנו יחד, ואי אפשר להפריד את הזוגיות שלנו מסל הערכים החשובים לנו. מתוך היכרות ארוכת שנים אנחנו די צפויים.
לעיתים מתרגשים מהבנאליות וההרגלים. לפני המון שנים באחד הריבים — זה קרה בסניף מפ”מ בנוכחות מזכיר הסניף האגדי יוסק'ה — עזבתי בסערה את המקום, אז הוא אמר לאילן שצריך לפייס אותי ושיקנה לי משהו. הוא שאל אם אני אוהבת פאלפל,ואילן קנה פלאפל ובא הביתה.
בחמישי בערב לכבוד יום הנישואין אילן הגיע הביתה עם שתי מנות פלאפל וחגגנו.
