הרשתות החברתיות סערו השבוע בעקבות פוסט שפרסמה המגישה והשחקנית רותם סלע. הדיון חצה את גבולות המדיה הדיגיטלית והאמיר לכמה ימים לראש אתרי החדשות. התגובות היו כולן אמוציונליות במיוחד, “את השראה ודמות להערצה” מצד אחד, ו”שמאלנית, גויה, בוגדת ועוכרת ישראל” מאידך.
בתווך ניצב ראש הממשלה, שמתעלם כבר תקופה ארוכה מזעקותיהם של תושבי עוטף עזה וקרא לעבר אזרחית “את משעממת אותנו”, והנה התפנה מעיסוקיו כדי להשיב לרותם סלע ולהעמיד אותה על “טעותה” כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, כאילו היא ניסתה לטעון אחרת. במעשה זה ובהתנהלות הקמפיין כולו ברשתות החברתיות נראה שראש הממשלה מאמץ את שיטת העבודה של נשיא ארצות הברית — עוקף את ערוצי התקשורת המקובלים ופונה ישירות אל העם ברשתות החברתיות.
חברות מעטות מתעשיית הבידור התייצבו מאחורי סלע, אבל הן בודדות ממש. רוב מוחלט של ידוענים מקומיים שומר על זכות השתיקה ובצדק. די להסתכל מהצד על מה שעוברת רותם סלע ולסגת אחורה מעוצמת השנאה והזעם שהיא חוטפת.
אז מה היא רותם סלע? גיבורת על אמיצה ונועזת או סתם דוגמנית מפורסמת שעשתה טעות? ובכלל, אם כבר ראש הממשלה שלנו מחקה את נשיא ארצות הברית, אולי כדאי שגם אמנים מפורסמים שלנו יחקו את האמנים הגדולים בארצות הברית ויתמכו באופן רשמי וגלוי במועמד זה או אחר.
משני צדי המפה הפוליטית היו כאלו ששילמו מחיר כבד על הבעת עמדה פוליטית — אורנה בנאי משמאל ועמיר בניון מימין. אנחנו רוצים את המפורסמים שלנו יפים, מחייכים וניטרלים. העמדות המוסריות שלהם בדרך כלל פחות מעניינות אותנו, גם השתייכות דתית או לאומית לא מעניינת ברגע שהם “מספקים את הסחורה” ומצליחים לגעת בנו באמצעות האמנות שלהם, וגם עמדות פוליטיות שלא נוגעות לתחום הפוליטיקה המדינית עוברות יחסית בשקט. 70 שנה עברו, ולא רק שלא הצלחנו להגיע לקונצנזוס לגבי אזרחי המדינה הערבים הרבים, אלא נדמה שצלקות מדממות ומעמיקות והאמוציות משתוללות.
רותם סלע באמירתה הזו לא אמורה להיות דמות הירואית או מעוררת השראה, היא אדם ואזרחית שהביעה את עמדתה, הפשוטה והסולידית למדי, יש לציין. עמדה שבעבר הייתה יכולה להיאמר בשני המחנות והייתה נחשבת מתונה ומקובלת. אנחנו אלו שהשתגענו.
