האדם נחשב לבעל החיים החושב והאינטיליגנטי מכל היצורים החיים. הוא היצור היחיד שיודע לתקשר בעזרת סימנים ושפה, לייצר כלים שישכללו את יכולותיו, להמציא המצאות ותרופות להאריך את חייו. כמו שכתוב במקורות: “מותר האדם מן הבהמה”. מכאן המסקנה המתבקשת שההחלטות שלנו והבחירות שלנו נעשות בצורה רציונלית ושקולה. אז זהו, שלא!
שני כלכלנים אמריקאים אקרלוף ושילר, זוכי פרס נובל לכלכלה, שיתפו פעולה בכתיבת הספר “תורת ההונאה”. והוא עוסק בהולכת שולל בכלכלת השוק החופשי שמשפיעה על ההחלטות שלנו. כשהכול מותר וחוקי. הטענה שלהם היא שגם כשאנחנו חושבים שההחלטות שלנו רציונליות, אז זה לא מדויק. השם של הספר באנגלית: “Phising for Phools” (אין כאן שגיאת כתיב, זה מכוון) והפירוש: דייג של פתאים. מושג המתייחס לעולם הדיגיטלי של שיווק ברשתות חברתיות, הכרת העולם הפרטי של כל אחת ואחד.
האפשרות לדעת עלינו הכול, תחומי התעניינות וטעם אישי מאפשרת הכוונה של מותגים ופרסומות בשיווק אגרסיבי, כמו להניח פתיון לדג. גם האנשים הכי רציונלים לא תמיד מבינים עד הסוף איך מפתים אותם. וזה מגיע אפילו למה שקשור לבריאות שלנו ולחברות התרופות.
רק השבוע קיבלנו דוגמה בנושא האספירין. מי ששיווק לנו את האספירין הם רופאים, ומי שהתעשר אלו חברות התרופות. אני מוכרחה להשויץ שלפני מספר שנים פניתי לרופאה שלי ושאלתי אותה, "מה יקרה אם לא אקח אספירין?" אמרה לי שאני מסתכנת בקריש דם במוח. מפחיד למדי. הקשיתי ושאלתי מה קורה אם האספירין יגרום לדילול יתר של הדם. אמרה לי שאז יש סכנה בשטף דם במוח. גם מפחיד. אבל מאחר שהתוצאה דומה בחרתי בקריש הדם וויתרתי על האספירין. לפחות ככה לא כל מכה קטנה נראתה כמו התנגשות בקיר עם סימנים כחולים בגוף.
כל דבר נתון לבחירה, ולכן כדי לקבל החלטה רציונלית עלינו לשאול שאלות ולבחון תשובות. המידע שעומד לרשותנו היום רחב יותר, הרשת מאפשרת חשיפה ואפשרויות לבחון טוב—טוב מה מתאים לנו, להתייעץ עם גורמים מוסמכים. ואז לקבל את ההחלטה הכי מתאימה לבריאות שלנו ולכל ההחלטות הכספיות שלנו.
אני כותבת את זה כרגע מבית החולים, כשבמיטה מולי יושב בן זוגי, החבר הכי טוב שלי. ואני כועסת עליו. כי ההעדפה שלו לנסות לפתור בעיות של אחרים בלי לעצור רגע ולחשוב שהוא צריך גם לבחור את מה שטוב לבריאותו. כשלחץ הדם שלו גבוה, והוא, שחשב שהתרופות מספיקות, לא עצר לחשוב על אורח החיים שלו. וגם זה מתוך בחירה.
כל בחירה שלנו, אפילו האישית, היא סוג של החלטה פוליטית. כל קנייה והעדפה בחיים היא סוג של החלטה פוליטית. ואז אחת לארבע שנים מגיעות הבחירות. אנחנו אמורים לעצור ולחשוב מה הכי טוב לי, למשפחה שלי, לסביבה שלי. הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים שמי שיושב שם בשלטון יחשוב עלינו, ירצה להשקיע בנו.
מה שקורה בשנים האחרונות בעיניי הוא ההפך מחשיבה רציונלית. אנחנו עסוקים בשנאה לאחר יותר ממה שמועיל לנו. או מי בעצם האנשים שיש לנו איתם אינטרס משותף. האם זהות עדתית או לאומית היא משותפת יותר ממעמד כלכלי או ממצב של נכות? איפה האינטרס זהה?
אני מאמינה שאם נהיה לרגע רציונלים, נבדוק מה טוב לנו, ולא מה אפשר לעשות רע לאחר, אז גם הבחירה שלנו בחיי היומיום תועיל לנו. אולי נוציא פחות על דברים שאנחנו לא צריכים, אולי סדרי העדיפויות שלנו ישתנו. ואולי גם נבחר אחרת את אלה שקובעים איך ייראו החיים שלנו, של ילדינו ונכדינו.
