חברה שאינה חרדית סיפרה לי שבנה מתחפש ליגואר. הנהלת בית הספר שבו הוא לומד הודיעה שהיא אוסרת להתחפש לדמויות של גיבורי על ואנשים ש”הורגים”, ונושא התחפושות הכיתתי היה “משפחת החתוליים”. וכך היא מצאה את עצמה מתרוצצת אחר תחפושת של יגואר שתענה עדיין על התנאים שהציב בית הספר, אך גם תמלא את תפקידה העיקרי ותשמח את בנה.
זה מוכר לי מהצד החרדי. הופתעתי לשמוע על זה גם ממעוז החילוניות והליברליות. בתי הספר החרדיים מנהלים פיקוח קפדני גם במסיבות הפורים. גם ביום העליז ביותר בשנה, שבו גבולות רבים מיטשטשים, והצוות החינוכי מצטרף לחגיגה ולאווירה הכללית, המסגרת הקשיחה נשמרת בעוז.
מלכי רוטנר. צילום דור גפני
זה מקביל לתחומים נוספים כמו האמנות, תחומים שבהם נדמה שהערך המקודש ביותר הוא החירות. רבים תוהים אם יכולות להיות הגבלות כלשהן על חופש היצירה. האם אלו לא ערכים סותרים? האם זה בהכרח רע?
השאלה האמיתית שצריכה להישאל במקרים כאלו היא האם, ללא הגבולות הברורים האלה, אנחנו אכן חופשיים? הנושא הזה עולה רבות בתקופה האחרונה בעקבות הבחירות המתקרבות.
הגדילה לעשות מפלגת זהות שבנתה את מצעה ואת הקמפיין שלה על נושא החירות האישית. לפי סקרי דעת הקהל, אף שהציבור יודע מהן עמדותיו הדתיות של ראש המפלגה משה פייגלין וחזונו להקמת בית מקדש שלישי, רבים מן אלו המצהירים שיתמכו בו הם חילונים ואף אוחזים בדעות שמאליות מובהקות. ההבנה היא שלא משנה מהן תפיסותיו האישיות, מה שחשוב זו העובדה שהוא דוגל בחופש מוחלט ובבחירה חופשית.
החופש נראה לנו אידיאלי כשהוא מכוון לבחירות שאנחנו תומכים בהן, אבל ברור שגם בנושא הלגליזציה, מדינה לא יכולה להתקיים בחופש מוחלט. הגבולות אמורים להגן עלינו ולא להזיק לנו. כולנו מסכימים שאי אפשר לתת דרור לרצונות אנושיים כמו גניבה ורצח. כולנו מסכימים שעונש מאסר על עבירות חמורות הוא צודק.
זה לא רק בקצוות, אנחנו מבינים את הצורך בגבולות גם בחיי היומיום הפשוטים. המסגרות החברתיות הברורות טובות ומיטיבות לרובנו. זה לא משנה היכן נניח את הגבולות, תמיד יהיו בודדים שייפגעו מהם. תמיד יהיו כאלו שירטנו, ולא משנה כמה נרחיק לכת.
כמו בכל דבר, גם כאן אין טוב ורע מוחלטים. גבול הוא בסך הכול כלי, והשימוש בו צריך להיעשות בחוכמה וברגישות.
