אני בן אדם של תהליכים. כתיבת הטור שלפניכם, הראשון במספר, היא חלק מהתהליך שאני עוברת בתקופה האחרונה. תהליך של יציאה לאור. שנים אני מפרסמת שירה ומתמודדת עם עיניים של קהל, אבל רק עכשיו הבשלתי לראות את היופי שבחיי.
סמדר שרת. צילום אורן הלפרן
אני מנחה תהליכי כתיבה, קוראת את נפש התלמידים שלי — את רגשותיהם, מחשבותיהם, כל שבריר של מבוכה, פיסת מרירות, פרץ שמחה, התרגשות — את כל אלה אני חשה במקביל, מכוונת, מלטפת כשצריך, כועסת כשנכון לכעוס, שמחה במתנות קטנות של חול, כשהשורה הנכונה נכתבת, כשהמילה המדויקת נאמרת, כשהשיר הנכון לכותב/ת נכתב.
זוהי חוויית חיים. הליווי הרגשי הזה הוא מעבר לכתיבה, הוא קשור בעמדה של התבוננות נפשית תמידית הכרוכה בדרישה עצמית להיות מחוברת כל הזמן, לחוש את עצמי ואת הזולת בעת ובעונה אחת. קשה להיות מחוברת כל הזמן. יש נפילות, בקרים קשים, קשיי התארגנות, מפלות קטנות, כאבים מכל הסוגים, ובכל זאת משימת חיי היא לעמוד לרשות היצירה שלי ושל אחרים, בלי להיות תלויה במצב הרוח הרגעי שלי. אני מחויבת, גם אם לא ישנתי טוב, גם אם אני עצבנית. זאת בעיה שלי. אין לי זכות להיות לא נחמדה, לא להתחשב או להפריש רעלים על אחרים כי מתחשק לי.
הכבוד לזולת באשר הוא נמצא בראש סדר העדיפות שלי. דווקא בגלל שגדלתי בבית שבו אימי לא רחשה כבוד לאבי. שניהם — רנה ושלמה — היו אנשים נפלאים אך לא השכילו לכבד זו את אישיותו של זה. היו בבית צעקות, השמצות וחוסר פרגון בסיסי. נקודת הזינוק שלי התעכבה בגלל זה. לקח לי שנים לברוא את עצמי מחדש. ליצור לעצמי את המצע הרך הנכון שעליו אוכל לגדל את הילדה שבתוכי.
נשבעתי שלא אשחזר את זה. אני מכבדת את כל הסובבים אותי. זה מרגיע, זה נותן מקום, זה מאפשר. דווקא אבי, שלא זכה לכבוד בביתו, היה גדול אנשי הכבוד שהכרתי. הוא כיבד כל אדם באשר הוא וחינך אותנו להכין קפה למנקה הרחובות, לדרוש בשלומו של נהג האוטובוס ולהסביר פנים למאבטח בקניון. כולם בני אדם עם צרכים ורצונות, רק שהתרגלנו לא לראות אותם, וצריך לעשות מאמץ רציני כדי להבחין בנשמתם.
קשה לראות את כולם כל הזמן. גם אני חוטאת בחטאים קטנים כלפי הסובבים, לא תמיד מצליחה לגייס אנרגיה לשיחות מתארכות, חסרת סבלנות לעיתים ,אך נאמנה לרוח המפעמת בי, רוח הנפש הנוגעת בנפש אחרת ללא גבול עם כל מה שזה אומר.
חשוב לי כל הזמן להיות בתהליך, להיות בתנועה נפשית, בהתקדמות, לא בתקיעות, לא במצב של קיבעון. זה דורש להיפרד מאנשים בדרך, להתנתק מזוללי אנרגיה למיניהם שדורשים שיכילו אותם ולא מסוגלים להתגייס ולהכיל את זולתם.
זה תהליך כואב. קרה לי כבר שנפרדתי מחברי ילדות כי הם לא התאימו לי יותר, אין דבר יותר עצוב מזה. אבל גדלים וצומחים מזה, מפנים מקום למשהו חדש והולכים אל הבלתי נודע. הרפתקה היא שם המשחק, לא לדעת איזה אדם אהיה בעתיד. מי ישפיע עליי? על הבחירות שלי? על חיי?
מי יאהב אותי מחר?
